העיתונאי וניצול השואה נח קליגר, במסר נוקב לאו"ם

לרגל טקס יום השואה הבינלאומי שנערך באו"ם, העיתונאי נח קליגר מגולל את סיפורו כניצול שואה ומדגיש את החשיבות שבלימוד השואה בכל רחבי העולם, דווקא עכשיו, משדור הניצולים הולך ונעלם. 

זה קרה בינואר 1945, היום לפני 72 שנה. "כשהכוחות הסובייטים הגיעו לאושוויץ, אני כבר לא הייתי שם", כך פתח את נאומו בעצרת האו"ם נח קליגר, עיתונאי 'ידיעות אחרונות' מזה 60 שנה. "הגרמנים, שהבינו שלא יצליחו לבלום את המתקפה של בעלות הברית, פינו את מחנות אושוויץ - קומפלקס של 45 מחנות, תשעה ימים לפני כן, אל מחנות אחרים שבהם היינו אמורים להמשיך לעבוד, כדי לסייע לגרמניה לנצח במלחמה. 

"היינו כ-60 אלף שפונו ממחנות אושוויץ, והיינו צריכים ללכת בקצב מסוים שאיש לא יכל לעמוד בו, ואלה שאכן לא עמדו בו - נורו", משחזר קליגר. "הדרכים והשבילים מאושוויץ היו מלאות בגופות של אנשים שנורו על ידי האס-אס, כי הם לא הצליחו לעמוד בקצב. אחרים פשוט נשכבו ומתו מתשישות. הצעדה נמשכה חמישה ימים לגלייוויץ - עיירה קטנה על הגבול, אליה הגענו פחות מ-19 אלף איש. השאר נותרו בצדי הדרך".

קליגר מוסיף ומתאר כיצד דחקו אותם הגרמנים אל תוך קרונות של רכבת תובלה - 150 איש בקרון אחד. "אחרי כמה זמן, כשני שליש מהאסירים בקרון שלי מתו, וישבנו על ערימה של גופות. כשהגענו סוף סוף למחנה, כמה מאיתנו עשו חישוב והגיעו למסקנה שהם לא אכלו שבועיים. איך הם הצליחו לחיות? כמה מאיתנו הצליחו לשרוד, לא הרבה".

על היטלר ימ"ש: "הוא לא לקח את השלטון בכוח - הוא נבחר. ועד היום אי אפשר להסביר את זה"

בנקודה זו הוא עוצר, ומסביר מדוע בחר לגולל את סיפורו האישי, מעל במה שכזו: "כל זה לא חדש. מה שחדש הוא שלראשונה קיבלתי הזדמנות לדבר איתכם באומות המאוחדות. וזו תהיה הפעם האחרונה שאני יכול לעשות זאת. היה לי הכבוד להיות בישראל החדשה, במולדת החדשה ליהודים - מההתחלה ממש. דבר אחד בטוח: 'ימיי על כדור הארץ כמעט הסתיימו, אבל המדינה שלי תחיה לנצח. ועכשיו, כשאנו הניצולים מתקרבים לסופנו - זה הזמן שהאו"ם צריך ללכת צעד אחד קדימה, ולאמץ החלטה לגבי העתיד. והעתיד צריך להיות שהאו"ם יאמץ החלטה שהשואה תילמד בכל רחבי העולם, כי חבריי: היום יש מיליארדים בכל העולם, שלא יודעים שהייתה שואה והם צריכים לדעת שהייתה שואה. נושא השואה וגם נושא האנטישמיות - צריך להיות חלק מנושא לימוד בבתי ספר בעולם".

לדברי קליגר, אושוויץ זה מקום שאי אפשר להסביר אותו. בדיוק כמו ש"אי אפשר להסביר איך האומה הכי מתקדמת בעולם דאז, הגרמנים, יכלו ללכת באופן עיוור ובאופן נלהב, אחרי, איך לומר זאת - קריקטורה כזאת. רוב הגרמנים האמינו בו. ואני מספר את זה לגרמנים בני הדור השלישי, כי זה נכון. הסבים והאבות שלהם הצביעו בעדו בבחירות. הוא לא לקח את השלטון בכוח - הוא נבחר. ועד היום אי אפשר להסביר את זה.

"אז מה שאני יכול הוא לספר את הסיפורים. כשהייתי באושוויץ, הדבר היחיד שיכולנו לעשות באופן חופשי היה לחלום. היו לי שלושה חלומות - אבל ידעתי שלא אוכל להגשים אותם. הראשון היה לעזוב את הגיהנום עלי אדמות הזה, והייתי משוכנע שלא אעזוב אותו בחיים - כי אף יהודי שהובא לאושוויץ, לא הובא לשם כדי לשרוד. אדם צריך להיות מאוד בר מזל כדי לשרוד, אני הייתי בר מזל. מאוד. 

"אז החלום הראשון שלי היה להיות חופשי, וכמו שאמרתי הייתי משוכנע שלעולם לא אגשים אותו. החלום השני היה 'אם תשרוד, אתה תספר על מה שקרה במחנות'. אתה תצא למשימה ותספר לעולם מה קרה'. ולבסוף, החלום השלישי שלי היה לעזור לעם היהודי להפוך שוב לאומה מאוחדת, עם מדינה מאוחדת כמו שהייתה לנו לפני שהרומאים שלחו אותנו ל-2000 שנות גלות ברחבי העולם. אז אני יכול להגיד שוב היום בגאווה, הגשמתי את כל מטרותיי".