לשידוך שנפל – כבר חשבתי שזהו, מצאתי את שאהבה נפשי

״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״.

בזמני הבוקר, בזמן של חסדים, אנחנו מלאים באהבת ה׳ יתברך. בלילות, בחושך – שם נמדדת האמונה .

ההחלטה ניתנה, אך הלב לא שלם. המאבק של הבחירה היה קשה. האם להקשיב ללב או לשכל? מה לבחור? מה נכון? האם אמצא עוד חיבור רגשי כזה? האם אני משחררת עכשיו, או נותנת לספק לכרסם עוד? טעיתי? או עשיתי נכון בזה שהקשבתי לעצת השכל? ומה עם עצת החכמים?

כבר חשבתי שזהו, ״מצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו״. הכל היה כמו נס מהרגע הראשון. היה משהו אחר פנימי יותר מרגיש יותר עוצמתי יותר מאיר יותר הולך ומוסיף ...

האם נרפים אתם? לפעמים אני חושבת שהכי קל זה לקבל לא. זהו, זה לא שלי, ככה ה׳ רצה. אבל בכל פעם מחדש שבה אני צריכה לומר את ה'לא', זה קשה מנשוא. ואם הוא שלי? פן יקחנו אחר! אני מנסה להתייעץ, להקשיב לבעלי ניסיון, לרבנים ולרבניות. ואז אני מתמודדת מול עצמי, מול המראה של הלב והשכל שלי, ושואלת: מה ה׳ היה רוצה בשבילך? את הכי טוב, כמו שלכל נסיכה מגיע! הוא הרי אבא שלי, והכי חשוב לו שאהיה מאושרת ושמחה! אך האם זה בדיוק מה שאני צריכה להתמודד איתו? אולי בדיוק הניסיון הזה שלך הוא הנכון לך? ה׳ הרי זורק על כל שידוך אבקת מציאת חן. פתאום, משום מקום הוא מוצא חן בעיניך, ואין שום דרך להסביר את הדבר הזה.

זה מזכיר לי וורט יפה שהרב וויס אמר. בית המקדש, מה הכי קדוש בו? קודש הקודשים. והכי קדוש בו? הכרובים. והכי קדוש בהם? זו נקודת החיבור של עיניהם הנפגשות אחד מול השני. המרחק ביניהם הוא אהבה טהורה. זה מה שה׳ רוצה, שנאהב אחד את השני במבט אחד על השני. נקודת ה'אכפת לי ממך', 'אני מרגיש אותך', בין אחינו בית ישראל ובין משפחתנו, שנדע לשאת אחד את השני.

ה׳ שפך כמות נכבדת של אבקה, ובכל זאת החלטתי שלא. נקרעתי עם הבחירה הזאת הלב לא עמד בזה. ועכשיו, כמה שבועות מאז, הרגש = רגע אש פוחת. אני נותנת למחשבות להדהד, כמה זה יכול היה להיות כנטילת סיכון, כמה זה מפחיד, הלא נודע. מי מבטיח מה יהיה? השכל משתלט, וגם לכיוון שלי. הרי אני לא נהיית צעירה יותר, וככל שהזמן עובר נהיה קשה יותר. הצעות לא פשוטות יותר, לחזור שוב לחיפוש, מאיפה להתחיל שוב ומאיפה לקבל את הכוחות לזה?

בתוך תוכי אני יודעת שאין עוד מלבדו. שה׳ הוא הטוב והמיטיב, ולא תמו חסדיו ואני מקווה רק לו, ונותנת לו לנהל. מרפה, משחררת ומתפללת. אז אני חושבת כמה מודה לה׳ שנפגשנו, שהכרתי אדם מיוחד ונדיר. תודה על החוויה הרגשית שעברתי. מודה לך שהוכחת לי ששום דבר לא מובן מאליו. מודה לך שהארת לי כמה זה אפשרי אם רוצים. תודה שלימדת אותי ענווה מהי, שמחה מהי. תודה רבה על אמונה שהחדרת בי, על הסתכלות נכונה על כל אדם ואדם. זה מרגיש כמו מכתב פרידה, אך אין לדעת מהו רצון ה׳.

שנזכה לראות את החסדים שלו שיאירו לנו כמו השמש בבוקר ולחזק את האמונה והביטחון בה׳ בזמני החושך בלילות. תודה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.