איה קרמרמן בטור מטלטל: "לילדים שלנו אין מבצר. הכנסנו את החפרפרת הביתה"

גדלתי בתל אביב של שנות השמונים. תל אביב של לפני איילון. תל אביב שהתרפקה על לול ושבלול, על הכבש השישה עשר, על "אני ואתה נשנה את העולם".

תל אביב של מאבק סמוי מי יותר מגניב, הצופים או הנוער העובד. תל אביב של צ'יץ'. תל אביב חילונית פלורליסטית, שמאלנית, מתקדמת. גדלתי בבית הספר לאמנויות, שסומן כדובדבן של הקצפת התל-אביבית. ואנחנו היינו הדור הבא של אותה חדשנות, חתרנות, רנסנסיות. אפילו את רחובות תל אביב סגרו לכבודנו בפורים, כשיעל המנהלת החליטה שאנחנו מחזירים את עטרת העדלאידע ליושנה.

הייתה לי ילדות מדהימה. נתנו לנו להרגיש שיש בנו את הכוח לשנות את העולם, ואיזו מתנה עצומה של אמונה פנימית היא זו. היו לי מנהלת מיתולוגית ומורות מדהימות. היום, כשאני מביטה לאחור, אני מבינה איזו ילדות מופלאה ותמימה הייתה לי. אני מעריכה לאין שיעור את המורות שיצאו איתנו לטיולי משפחות, את ההורים המסורים שהתנדבו להסיע, לצייר, לצבוע, לסחוב. אבל כשאני מסתכלת בעיניים של אמא תורנית, אני רואה גם את כל מה שהחסירו. לימדו אותי שאני עילוי בבלט, אבל שכחו ללמד אותי שאני בתו של מלך. לימדו אותי להיות פלורליסטית, אבל שכחו להגיד שזה כולל את החרדים. גידלו אותי להאמין שאני אשת העולם הגדול ושהוא פרוס לפניי כדי לכובשו, אבל שכחו ללמד אותי את שורשיי.

עברו 30 שנה מאז, ורקדנית לא יצאה ממני. ומכל מה שלימדו אותי, בין אם המופלא ובין אם החסר, אם יש דבר אחד שלקחתי ואמשיך לקחת כל חיי הוא החברוּת. חלק גדול מחברותיי היום הן אותן בנות שישבו איתי בשולחן, מאחורי יונתן ושחר. אותן בנות שרקדו איתי ושישנתי אצלן אלף פעמים ויותר. אותן בנות ממחזור ד'. כמו בכל כיתה, גם בכיתה שלנו היו חבורות, היו סכסוכים, חרמות, ריבים, "היי סוסיאטי" מול "פרולטריון". אבל מעולם הם לא טואטאו מתחת לשטיח. בכל יום שישי, וכן בימים שבהם געשה התסיסה החברתית בכיתה, הוקדש זמן לשיעור חברה. גם אם היה מבחן חשוב ביום שאחרי כן. דשנו, לעסנו, גרסנו מה זה אומר להיות בן אדם, מה זו דרך ארץ. איני יודעת להגיד כמה פעמים נכנסה יעל המנהלת לנזוף בנו בגלל שמועה ששמעה על התנהגות לא ראויה שיצאה מכיתתנו. כמובן שמיד כשהיא יצאה חיקינו אותה ללא רחם, אבל הנזיפה נשארה בעינה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, דרך ארץ קדמה לכל דבר אחר. ומכל אותן שעות של שיחות, בשני משפטים אני יכולה לסכם זאת כך: להיות אדם זה להיות חבר, זה לראות את האחר, זה להתבונן החוצה ולא רק פנימה. להיות רגיש, לומר תודה, להתנצל, לסלוח.

לא בעיה מגדרית אלא מגפה

כאשר עברתי צד לעולם שבו "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, הייתי בטוחה שחרם ומילות גנאי לא יהיו מנת חלקם של ילדיי. טעיתי. הילדים, או שהפכו קהים רגשית לאחר, או שהם חסרי הכוונה אלמנטרית בנושא. לצערי אין זו בעיה מגזרית, אלא מגיפה של ממש החולשת על ילדינו, בלי הבדל.

לפני כמה ימים, באחת מהתוכניות ברשת ב', שמעתי ריאיון עם רופא בבית החולים לבריאות הנפש שלוותה. הוא מנהל מחלקה לנוער שנמצא בסיכון לאובדנות עקב טרור כיתתי ברשתות החברתיות. כן, בדיוק. המחלקה שלו מלאה בילדים שלנו, שניסו להתאבד בגלל הלחץ החברתי הבלתי נסבל שהם עוברים. אותן אינטריגות ואותם סכסוכים שהרגשנו כילדים בבית הספר, ממשיכים בחיי ילדינו גם אחר הצהריים. בעוד אנחנו שבנו הביתה לשקט תעשייתי, לדרדסים, למרקו ואמא שלו, היום לילדים אין מבצר. שכן פרצנו את החומה בעצמנו, והכנסנו הביתה פנימה חפרפרת הרסנית.

(צילום: shutterstock)

הרופא המשיך וסיפר על תופעה איומה של ילדים ובני נוער שעושים, כלשונו, "טעות" עם ילדים אחרים. אך שלא כמו בימינו, היום כל דבר מתועד, מועלה ומשותף עם כלל האוכלוסייה, או ליתר דיוק הכיתה, השכבה, השכונה. זה מתחיל כבדיחה או אנקדוטה משעשעת, להצחיק את החבר'ה, והופך מהר מאוד לסיוט האיום ביותר של כל ילד או ילדה. כמו אש בשדה קוצים, כל טעות מועצמת עשרת מונים. כל מעידה מופצת לכל רוחות העולם הווירטואלי. אי אפשר להסתיר דבר, אי אפשר להתחמק. לפני כמה שנים דיברתי עם אם שבנה בן ה‑11 התאבד כי נכתב עליו בצ'אט הכיתתי משהו שכל כך צרב לו, שהוא בחר להפסיק לנשום.

אני לא יכולה לשאת את המחשבה אם חס ושלום הייתה קבוצת ווטסאפ או פייסבוק כיתתית בכיתה של בניי. איני יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי מחנכת אותם בחברה שבה זה מקובל. אני חושבת שדעתי הייתה נטרפת מדאגה. אני לא יכולה לדמיין את הלחץ שהיה מתווסף אילו הם היו מקבלים הודעות לעג גם אחר הצהריים, מעשרות ילדים שנגררים ללשון הרע והלבנת פנים רק כדי להשתייך למגניבים. וכמה קל ופשוט להלבין פני חבר כשאתה כלל לא רואה את פניו מאחורי המקלדת.

היום, יותר מתמיד, יש לחנך את הילדים לדרך ארץ, לרגישות ולתרבותיות חברתית. לנצור לשונך מרע, מה זו חברות. מה זה להיות בן אדם. כל אלו יותר חשובים מכל שיעור, מכל יחידה נוספת במתמטיקה. מרימים גבה? תשאלו את הרופא משלוותה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת יעל העליון ז"ל, מנהלת ומחנכת בחסד, שלימדה אותנו חשיבות דרך ארץ מהי.

קרקר כוסמין בהשראת ט"ו בשבט

החומרים הדרושים:

500 גרם קמח כוסמין

1 כוס תערובת זרעים (חמניה, דלעת, קצח, שומשום, פשתן)

1 כוס שקדים ואגוזים גרוסים (אגוז מלך, שקד, פקאן, קשיו, בונדוק)

1/4 כוס שמן זית

1 כף מלח

1 כפית דבש

1 כוס מים (אפשר להוסיף עוד אם הבצק קשה)

אופן ההכנה:

• מחממים תנור לחום של 180 מעלות.

• מערבבים את כל החומרים ולשים עד לקבלת בצק אחיד, רק ולא דביק. במידת הצורך מוסיפים קמח או שמן זית. לא פשוט ללוש את הבצק בגלל הגרעינים, לכן עדיף לעשות זאת בעזרת מכשיר לישה.

• מחלקים את הבצק לשניים-שלושה חלקים, מרדדים על נייר אפייה לעובי של חצי סנטימטר ומעבירים לתבנית.

• אופים כ‑10‑15 דקות.

• מוציאים מהתנור וחותכים למלבנים בעזרת גלגלת פיצה.

• מורידים את החום ל‑160 מעלות, מחזירים לתנור ואופים עד שהבצק מזהיב ומתקשה מעט.

• אפשר לאפות כמה תבניות במקביל במצב טורבו, וכל 15 דקות להחליף בין התבניות.

• מצננים ושומרים בקופסה אטומה.

ותודה לישי סהר מ'על המשקל'

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".