חולת הסרטן במונולוג מרגש: "דרשתי מהרופא שיגיד לי מתי אני הולכת למות"

חולת סרטן הדם (לימפומה) במונולוג כאוב על ההתמודדות עם מחלה שאין לה מזור. מונולוג שהצליח להפוך לויראלי תוך ימים אחדים, ולהרטיב את העין הכי יבשה – בדמעות רוויות בתקווה, שהמאבק העיקש הזה שלה לזכות בחיים – יוכתר בניצחון.

"בימים הכי קשים שלי לחשתי 'הצילו'", כך פותחת רביד בר אור את המונולוג שלה, שצולם ב'ידיעות אחרונות'. "לחשתי כי הייתי חלשה מכדי לצעוק. למחות. בימים הכי קשים ביקשתי מהרופאים ומההורים שלי שפשוט יוותרו עליי. שיתנו לי למות בשקט. זה לא שאני רוצה למות – הסברתי בשקט.

עד עכשיו אני אומרת את אותו הדבר. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות. אני פשוט לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה לחיות בבתי חולים, מטיפול לטיפול, מיום ליום. לאט ובחוסר שליטה על חיי. אני לא רוצה להיות תלויה במחטים שהוורידים שלי דוחים, במנות דם, בטיפולים כימותרפיים וטיפולים ביולוגיים.

אני לא רוצה שאמא שלי תאכיל אותי כי אין לי כוח להרים את היד, ותחזיק אותי במקלחת כי אני לא מסוגלת לעמוד בלי להסתחרר. והגענו עד שם. אני לא רוצה לחיות בבידוד. בלי לעבוד, בלי לראות חברים ומשפחה, בלי ליהנות מהחיים, לראות הופעות והצגות ולאכול אוכל טוב.

"באותם ימים קיוויתי למיתת נשיקה"

בימים הכי קשים איבדתי את החיוך שלי וזה היה הדבר הכי קשה לאבדו. קשה יותר מלאבד את הימים שאני לא זוכרת: ימים מעורפלים של כאב ומצוקה, ימים שאולי באמת עדיף לא לזכור. קשה הרבה יותר מלאבד את העצמאות שלי.

(צילום: shutterstock)

לא רציתי ללכת לישון באותם ימים. לא כי פחדתי לא להתעורר, דווקא קיוויתי למיתת נשיקה. לא רציתי ללכת לישון כי פחדתי להפסיד אפילו רגע אחד מהימים הספורים שחשבתי שנותרו לי. למרות שהחיים אז צומצמו לחדר קטן ומבודד, ואפילו לאחיות שלי לא הרשיתי לבוא ולבקר – לא רציתי שהם יראו אותי במצב כזה קשה. אבל הגוף בגד בי, וכמו חולה נרקולפסיה – נרדמתי בניגוד לרצוני, לפעמים אפילו באמצע משפט.

וביום הכי קשה, צעקתי בשקט על הרופא שלי, בהיסטריה. צעקתי על הרופא העדין והאדיב שלי, שרק מחייך אליי ומסביר לי בסבלנות אין קץ את כל מה שאני רוצה לדעת וכל מה שאני שואלת. צעקתי עליו שהוא עושה עליי ניסויים ושאין תקווה.

"התגברתי על תהומות הייאוש שהגעתי אליהן"

תבעתי ממנו שיאמר לי מתי אמות, כדי שאוכל להתכונן: לכתוב צוואה, לחתום על טופס אי הארכת חיים, לסגור את כל הקצוות הפתוחים. לא הצלחתי לעצור אז את הדמעות ששטפו במורד לחיי, וזעקתי בשקט. לא באמת היה לי כוח לצעוק.

הרופא שלי ניסה לשכנע אותי שאני טועה.

שאין שיעור תמותה בסוג הסרטן שאני חולה בו. שאפשר בהחלט לחיות חיים ארוכים עם לימפומה, פשוט צריך למצוא את סוג הטיפול הנכון על מנת לאזן את המחלה. ביום ההוא כבר לא האמנתי לו. הייתי בטוחה שמותי קרוב ושהוא פשוט לא מודה על כך בפניי. הייתי משוכנעת בכך במשך שבועות. לא האמנתי שאפשר להיות כל כך חלשים, כל כך חסרי אונים ולצאת מזה. להרגיש טוב יותר, להמשיך לחיות.

בשבועות האלה הרביתי לבכות.

אני, שלא בכיתי מגיל 12 כי החלטתי שאין בכך טעם, בכיתי כל הזמן ומכל שטות. שליטה ברגשות הייתה ממני והלאה. מאז חלפו כבר כמה שבועות, אולי אפילו חודשים – מאבדים את תחושת הזמן באשפוז כה ממושך.

התגברתי על תהומות הייאוש שהגעתי אליהן, ואני ממשיכה לחיות, לפגוש חברים, לצחוק כמה שיותר. ובעיקר לנשום עמוק. עכשיו אני כאן. חלק מנפשי פרוש לפניכם. הימים הכי קשים עברו, אבל הם גם עוד לפניי...ואני ממשיכה להילחם במלחמה שלעולם לא תסתיים. כי אני חולה בלימפומה, ליתר דיוק תת סוג של לוקמיה שאינה הודג'קין, שמקורה בטחול. חפשו בגוגל, זו קריאה מהנה במיוחד. סרטן דם כרוני, שכשמו כן הוא – כרוני. אי אפשר להבריא ממנו, הוא לא חולף, הוא כאן. הוא כאן כדי להישאר. תמיד. נוכח. מקנן.

מחכה שלא תשימו לב – כדי להפיל אותי שוב".