הכתבה שתקראו רק מחר: הכל על תופעת הדחיינות

אדם ביום ראשון,

החליט ביום שני,

לנסוע ביום שלישי.

ראה ביום רביעי,

שהגיע יום חמישי,

לכן החליט ביום שישי -

להישאר בשבת בבית.

האותיות הכסופות מזמינות את שרה באלגנטיות מעם נייר הקרם המהודר. רבקה, מכרה מהרחוב הסמוך, מחתנת בן בכור בשעטומ"צ. יום שלישי, ג' שבט. אופס... בג' בשבט יש אסיפת הורים בבית הספר של גילה. "נו, טוב", מהרהרת שרה, "צריך להתקשר לרבקה, לאחל מזל טוב ולהתנצל שלא אוכל להגיע". בינתיים, היא מניחה את ההזמנה על המדף במטבח. שם היא חוברת לערימת הזמנות, מסמכים ושאר ניירת התחובים בין צנצנות הסוכר והקפה. במהלך השבוע צדה ההזמנה את עינה של שרה פעמים מספר, אך משום מה זה קורה בדקות הלחוצות ביותר של היום. בכל פעם כזו מבטיחה שרה לעצמה: הנה, אני רק מסיימת/ הולכת/ חוזרת/ גומרת –  ומיד מתקשרת. ביום מן הימים, מחליטה שרה לפרגן לעצמה כוס תה רותח, ופתאום היא נתקלת בפיסת נייר קרם שפעם היה מהודר. מבין כתמי השוקו המעטרים אותו היא מגלה לחרדתה שהחתונה התקיימה לפני כשבועיים. "איך זה קרה לי שוב?", מתוסכלת שרה. "הנחתי את ההזמנה במקום בולט כל כך"...

מוצאי שבת קודש. אסנת ממיינת את הררי הכביסה האינסופיים. צווארון החולצה של נתנאל קורץ לה בבורדו חשוד. 'רק לא יין', היא מייחלת. אבל הצבע העז הבולט המודגש על הרקע הצחור, והניחוח העמוק המתלווה אליו, אינם מותירים מקום לספק. איך מגיע יין לצווארון? גונחת אסנת. לנתנאל, שיהיה בריא, פתרונים. בינתיים מניחה שרה את החולצה המוכתמת על מכונת הכביסה. מחר, מבטיחה אסנת לעצמה, היא תנסה להיזכר ברשימת הפטנטים של דודה גאולה להסרת כתמי יין. עכשיו מאוחר מדי.

כאב חד פילח את חניכיה של מיכל. היא לפתה את לחיה ואת כיסה בו זמנית. הכאב בשן שמציק לה בתקופה האחרונה, החריף פתאום. השן מחוררת, לכאורה. בהתחשב באהדתה המופלגת לסוכריות ג'לי, זה אפילו מתקבל על הדעת. 'ובכן', משלימה מיכל עם המציאות, 'יש לקבוע תור לד"ר קרישמובסקי'. מיכל מצדיקה על עצמה את הדין ומקבלת באהבה את ייסורי הכאב, את עינויי הטיפול וגם את החור בארנק. הכול משמים. רק שהשבוע היא עמוסה נוראות ואין לה יום פנוי לטיול למרפאה. בשבוע הבא יש לה תור לרופאת עור, והיא לא אוהבת לבקר במרפאות פעמיים בשבוע. בעוד חודש אחיה מתחתן והיא לא יכולה להופיע בפנים מעוותות מהרדמה. ואחר כך... מה אחר כך?

אחר כך יושבת מיכל על  כיסא הנידונים של ד"ר קרישמובסקי, ולשמע הדיאגנוזה המאיימת היא מתחלחלת: "טיפול שורש?! על מה ולמה? הרי תפסתי את החור כשהיה ממש קטנטן".

דחיינות, לא נעים להכיר

מוכר לך? אם מצאת את עצמך מזדהה עם שרה, אסנת או מיכל, כנראה גם את משתייכת לאותה קבוצה תימהונית המכונה: בני אדם. כנראה גם אצלך קיימת התכונה הנפוצה ושמה: דחיינות.

הפיתוי מתחיל בקטן. רק דוחים לרגע הבא או ליום הבא. תכף יהיה קל יותר, אחר כך יהיה מוצלח יותר. עוד מעט יהיה נוח יותר וכבר לא יהיה קשה. למה? הדחיינות לא מחפשת היגיון אלא חותרת לנוחות. אזור הנוחות אינו מתחבר לשינויים, והוא מעדיף תמיד להתחפר במה שקיים וזמין ונוח. אין נוח כמו מה שמוכר, כך בעיניהם של הדחיינים.

דחיינות נושאת באחריות של הפסדים רבים למערכות כלכליות משפחתיות ואפילו מדיניות, פוליטיות ו... לא נעים. גם ביטחוניות. דחיינות היא תופעה גרועה אשר שורשיה נעוצים אי שם בין העצלות, הזלזול וחוסר האחריות, קשורה היטב עם חוסר מודעות והערכת זמן בלתי נכונה. הפיתוי הרגעי כאילו הדחיה תפתור או תמנע מבעיה לצוץ, הוא אשליה הרסנית המביאה בעקבותיה לא פעם נזקים גדולים. מעטים הם המקרים שבהם נרשם רווח כתוצאה מדחייה, לעומת המקרים הרבים מספור שבהם הזיקה הדחיינות וגרמה להפסדים בכל תחום חיים בעולם.

(צילום: shutterstock)

עקרות בית החולשות על מירב תחומים, חינוכי, רפואי, סוציאלי, כלכלי, פרקטי, התנהלותי, צרכני, גסטרונומי ועוד, הן אלו החשות את התופעה הזו במלוא עוזה כאשר היא פוגעת בהן. כי אם היא פוגעת, אין זה רק בתחום אחד אלא מיד בכמה וכמה תחומים.

הגב' יעל זלץ, מחברת סדרת הספרים 'הבית-העסק הנבחר', מסייעת לנו להכיר את שרשי התופעה ואף נותנת דרכי פתרון.

"הנטייה לדחות ולהשהות ביצוע של מטלות מאפיינת את כולנו, כמעט", מגלה יעל. "התרגלנו לחכות לרגע האחרון ולהשאיר דברים בעמדת המתנה לטיפול. אנחנו נהנים להביט ברחמים על אותם 'אובססיביים' שעושים הכול מיד, ולתאר אותם כלחוצים, עצבניים, ובכלל – אנשים שקשה לחיות איתם. מה הלחץ? אנחנו שואלים אותם. איתנו, הדחיינים, הכול קל יותר".

האומנם? האם באמת חיי דחיינות הם חיים נטולי דאגות?

לא בטוח.

כמה פעמים אנחנו מתקשים להירדם כשאנחנו נזכרים בעוגה שהבטחנו וטרם אפינו, בכיור המלא שהשארנו למחר ובכל אותן מחויבויות שנטלנו על עצמנו בביטחון עצמי מופרז וכעת עלינו לבצע? לא קל לעמוד שוב ושוב ולהסביר את עצמנו, להתנצל ולהבטיח שזה לא יחזור על עצמו. הדימוי העצמי שלנו יורד, ואנו מפקפקים ביכולתנו לעמוד בלוחות זמנים ולהשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו.

"כאשר דחיינים מקבלים על עצמם מטלה לביצוע", מתארת יעל את המוכר לכולנו, "הם מרגישים שהפעם הם באמת יעשו את זה ויסיימו בזמן. הם יודעים שהמטלה לא פשוטה, ובכל זאת מתחייבים לבצעה. למעשה, המטלה מחכה, והזמן פועל לרעה.

"בשלב זה הדחיין יכול להחליט שהוא 'יורד מהעץ': הוא מתנצל ואומר בכנות כובשת – 'זה גדול עלי', 'גיליתי שאיני מסוגל לעמוד בזה', 'אני רוצה לשתף אותך. נראה לי שאני צריך עזרה במשימה הזו'. לפעמים הם פשוט מטילים את ביצוע המשימה על אחרים.

"אבל יש דחיינים שעדיין מאמינים שאיכשהו הם יצליחו להתגבר על הקשיים שמנעו את הביצוע עד לרגע הזה, ושהם יצליחו במרוץ נגד השעון. או אז מתרחשת אחת משלוש האפשרויות: או שהם מבצעים את המטלה באופן חלקי, או שהם מסיימים אחרי הזמן, או שהם אינם מבצעים את המטלה. בשלב זה הדחיינים חשים היטב את הנזק שגרמו לעצמם, וכיצד פעלה הדחיינות נגדם כבומרנג. הם מבטיחים שזה לא יקרה שוב, ושלהבא יבצעו כל פעולה מיד! ממש מיד!".

האם זה קורה?

בדרך כלל לא.

מדוע?

אורחות חסרות נימוס

בעבודה על תכונות שונות כמו כעס, התמכרות למתוק או בזבוז יתר, אנו עומדים בפני מעשה ועלינו להתגבר ולוותר עליו (לא אמרנו שזה קל...).

את הדחיינות, לעומת זאת, קשה לתפוס על חם. יעל מסבירה את הסיבה: "תהליך הדחיינות אינו מודע בדרך כלל, וההתרחשות כולה חמקמקה. יש רגע מסוים שבו במקום לבצע פעולה – איננו מבצעים אותה, אבל באותו רגע זה נראה כאילו איננו עושים דבר. אנחנו עסוקים, אנחנו אוכלים, אנחנו באמצע משהו אחר, אנחנו חושבים איך לעשות את מה שאיננו עושים בצורה אחרת כשיגיע הזמן לבצע זאת".

(צילום: shutterstock)

מתי היה הרגע שבו התקבלה ההחלטה לא לעשות? כיצד נתפוס את הרגע הזה?

יעל מחלקת את תהליך הדחיינות לשלושה שלבים:

יש משימה להשלים ç מחשבה אוטומטית דחיינית (מכל סוג שהוא) ç דחיינות והשהיית הביצוע.

כלומר, לפי המודל של יעל, אם נעצור את התהליך בשלב הנכון – נוכל להתגבר על הדחיינות ולמנוע אותה מבעוד מועד.

לפני שנלמד איך לעשות זאת, נערוך היכרות עם כמה אורחות חביבות. יכול להיות בהחלט שבמהלך הטקס תגלי שאת מכירה אותן משכבר הימים. אם הן חביבות או לא נשאיר לשיקול לדעתך. קבלו את המחשבות הדחייניות האוטומטיות.

וכך הן נשמעות:

• זה יחכה, שום דבר לא בורח.
• תירגעי. בסוף יהיה בסדר.
• חבל לנסות, זה לא יצליח.
• לא מסוגלת, למה להתאכזב שוב?
• עוד רגע, שניה. ממש שבריר...

מן הסתם תוכלי להעשיר את הרשימה בדוגמאות משלך.

האורחות הבלתי קרואות הללו מצליחות להידחף בחוסר נימוס משווע לאחר כל הצבת מטרה שלך. הן חולפות בראשך במהירות הבזק, אף בלי שתחושי בביקורן, ומותירות אותך להתבוסס עם עקבות הביקור – דחיית המטרה.

לדוגמא: איילת חוזרת מקניות בצרכניה עמוסת שקיות (כל שקית 10 אגורות). היא מניחה אותן בכניסה לבית ç מיד צפה אמירה פנימית אוטומטית: השקיות יחכו. קודם כל אשתה קפה ואנוח קצת ç לאחר שעה היא מגלה את התינוק מדשדש בתלולית של קמח, וסביבו מתגוללת תכולת השקיות בחדווה.

אם רק נצוד אותן מחשבות אוטומטיות חצפצפות מבעוד מועד, ולא ניתן להן להכתיב את לוח הזמנים שלנו – הרי שחצי מהפתרון, אולי כולו, נמצא בידינו. ברגע שבו נזהה מחשבה שכזאת, נעבור למצב כוננות: זה קורה עכשיו. ברגע זה אני דוחה מטלה. נתייצב נגד המחשבה האוטומטית בעוז ונכריז: עכשיו! הרגע! מיד!

רשימת הדחייה שלי

גם הדחיין הכרוני ביותר יופתע לגלות שמטלות מסוימות הוא אינו דוחה לעולם: אכילת שוקולד, קריאת העיתון האהוב, שנת הצהריים המקודשת. פתאום הוא זונח את שלל התירוצים ומקיים בהידור "זריזים מקדימים".

מה הסיבה? מה יוצר את ההבדל בין הפעולות השונות, וגורם לנו לדחות את חלקן ואת השאר לבצע בשנייה הראשונה שמתאפשר לנו?

אם נעביר את מחשבות הדחיינות לנגד עינינו בהילוך איטי, נגלה פתאום שמאחורי כל דחיה מסתתרת לה סיבה. הסיבות לדחייה שונות ומגוונות, אך ניתן לחלק אותן לשתי קבוצות עיקריות:

1. רתיעה מתהליך הביצוע

אני שונאת לשטוף כלים, ולכן עד שהכיור לא מעלה צחנה אינני מעיפה מבט לכיוונו.

קניות עבורי הן מסע מסייט, ולכן יצאתי לקנות מגפיים רק אחרי שהשלג נמס.

אני רועדת מביקור בבית חולים, ולכן לא הספקתי לבקר את חמותי בתקופת אשפוזה (היא לא שוכחת לי את זה עד היום).

כדי להגיע לספריה אני צריכה לטפס 245 מדרגות, ולכן הספר שוכב אצלי כבר שבועיים והקנסות תופחים.

2. חשש מהכישלון

אין סיכוי לסיים עם ערימת הגיהוץ הזאת, עדיף לא להתחיל.

דבורה לא תסלח לי על הפגיעה, אין לי אומץ להתנצל.

אין לי כוח למכפלת הזו. הרי בסוף אצטרך לפרום הכול.

אני גרועה בניסוח, למה התנדבתי לכתוב ברכה לגננת?

כשבודקים מה עומד מאחורי כל דחיה, אפשר להבין מדוע המטלה מחכה ומחכה. אך במציאות, הסיבה לדחייה אינה ברורה כל כך לנגד עינינו. אנחנו לא מתעמקים, פשוט דוחים וזהו.

הפרדוקס העצוב כאן, הוא שהחשש מהכישלון גורר דחיה, הדחיה גוררת כישלון, והכישלון רק מחזק שוב את תחושת הנחיתות: "הנה, כמו תמיד לא הצלחתי לעמוד ביעד הזה. ידעתי שאני אפס גמור".

ומה יעזור לי, את שואלת, אם אבין שהכלים מחכים כי אינני אוהבת את מגעם של המים הקרים על ידי הסדוקות? וכי הידיעה הזו תדיח את הכלים במקומי? 

הבשורה היא, שברגע שנדע את הסיבה לדחייה, נוכל לספק לה תשובה. אם הבעיה היא רתיעה מתהליך הביצוע, ננסה לחשוב על דרך להנעים לנו את המטלה. אולי תנסי להדיח כלים במים חמימים? או עם כפפות על הידיים? תוכלי לייחד את זמן השטיפה להאזנה לשירים או הרצאות שאת אוהבת.

אם הקושי הוא חשש מהכישלון, את מוזמנת לקבל את יכולותייך ולהעריך את עצמך כמו שאת. אינך מצליחה להשתלט על ערימת 20 חולצות ביום? גהצי 10 היום ו-10 מחר. החרוז המוצלח ביותר שאת מצליחה להנפיק הוא חלון-בלון? כתבי לגננת ברכה מן הלב, ללא חרוזים ומליצות. ולפני הכול – גם אם את רוב המטלות את מחויבת לבצע מתוקף תפקידך, לפחות אל תתחייבי מיוזמתך על משימות שאינן תואמות את יכולותייך.

נחזור לשרה מראשית הכתבה: המטלה שנדחתה על ידה הייתה שיחת טלפון מתנצלת/מאחלת לחברתה המחתנת. מדוע היא נכנסה ל'רשימת הדחייה'?

יכול להיות ששרה איננה מחבבת שיחות טלפון. קשה לה לתקשר עם זולתה מבלי להבחין בהבעות הפנים שלו. בנוסף לזאת, רעשי הרקע של הילדים מסיחים את דעתה, והיא אינה מרוכזת לא בשיחה ולא בילדים. מובן שהגאונים הקטנים מנצלים את רגעי הפז הללו להגשמת חלומות נדירים ("אבל אמא, את בעצמך אמרת לנו 'כן' כשביקשנו ממך לאכול במבה עם קטשופ...").

במקרה כזה, יכולה שרה להמיר את השיחה הטלפונית בשיחה פנים אל פנים. אולי יהיה לה קל יותר לדפוק על דלתה של רבקה ולסיים את הסיפור. אם זה לא מעשי, היא תוכל לדחות את שיחת הטלפון לשעה רגועה יותר, או לבצע אותה מחדר סגור ושקט.

אולי לשרה אין בעיה עם שיחות טלפון, אבל היא פשוט חוששת מהכישלון. היא מפחדת שרבקה לא תקבל את התנצלותה ותקפיד על אי השתתפותה בשמחה. אם כך, שרה צריכה לאזור אומץ ולהיות שלמה עם השיחה שהיא עומדת לבצע: אלו הנתונים שלי. לחתונה הזו לא מתאפשר לי להגיע, וזהו הדבר הנכון שעלי לעשות. אם שרה תהיה בטוחה בעמדתה, השיחה תיראה לה הרבה פחות מאיימת וקלה לביצוע.

לסיכום, יעל נותנת לנו כמה צעדים מעשיים לדחיית הדחיינות:

1. תפסי את המחשבות הדחייניות: כשיש מטלה לבצע, עצרי, והקשיבי: מה המחשבה האוטומטית שחולפת לך במוח?

2. עצרי. חכי. אספי את עצמך למחשבה בשיקול דעת. אל תפעלי על פי הדחף האוטומטי.

3. פעלי. עשי זאת עכשיו. ברגע זה. אם אין אפשרות – קבעי תאריך או זמן מדויק לביצוע. אין "אחר כך", יש "מתי".

4. בדקי מהי הסיבה העומדת מאחורי הדחיה, וספקי לה תשובה. אם הבעיה נעוצה בתהליך – חפשי דרך להנעים אותו. אם הגורם הוא חשש מהכישלון – האמיני בעצמך ובצעי את המטלה בהתאם ליכולותייך.