הנגן והשחקן יוסף סיקוראל יוצא לרחוב, כדי לנגן ולשיר. ראיון

אם עברתם פעם בשדרות ממילא בירושלים וראיתם את הנגן יוסף סיקוראל, הניצב בקרן זווית, בסמוך למדרגות, ומנגן נעימות של שולי רנד ומאיר בנאי המנוח, בוודאי הרמתם גבה. לא, העובדה שיש נגני רחוב בממילא אינה מפליאה, אך דומה כי נגן כזה טרם נראה. לבוש במעיל ארוך וחבוש במגבעת, פאותיו הארוכות מעטרות את לחייו, אצבעותיו פורטות על מיתרי הגיטרה, והוא שר ומנגן...

אבל יוסף סיקוראל אינו מבין בשל מה אנו מתפלאים. "אני מופיע לפני אנשים כבר יותר מ-30 שנה", הוא מסביר, "בתחילה עשיתי זאת בתור שחקן, אבל כיום אני בעיקר מתמקד במופעי רחוב, זהו תפקידי – למצות את הכישרון שבורא עולם נתן לי".

"היה לי הכל, אבל רציתי למות"

סיפורו של סיקוראל מתחיל עוד הרבה קודם לכן. "נולדתי בבאר שבע", הוא מספר, "וכבר מגיל צעיר התחברתי לתחום המשחק. בעודי נער התחלתי לעלות על במות, וכשחלפו עוד כמה שנים כבר הגשמתי את כל שאיפותיי והגעתי לתפקידי מפתח בתיאטרון. מבחינתי היה לי הכל. שאפתי להיות שחקן מוביל – והצלחתי להפוך לכזה; רציתי כסף – והיה לי המון, כי ידעתי לדרוש סכומים גבוהים מאוד על כל הופעה שנתתי. לכאורה היה לי הכל, אבל בפנים, לא היה לי שום דבר והרגשתי שאני רוצה למות. לא היה לי טוב עם זה. הבנתי שאני חייב לחפש משהו אחר".

באותה תקופה, כפי שמציין סיקוראל, חברו הטוב – שלמה צים, שהיה אף הוא שחקן, החל בתהליכי חזרה בתשובה והוא סיפר לו: "יש ספר מדהים בשם ליקוטי מוהר"ן. על כל שאלה שתשאל תוכל למצוא בו תשובה. זה סיקרן אותי מאוד ואמרתי לו: 'בוא ננסה, תביא לי את הספר'. שלמה הביא לי את ליקוטי מוהר"ן והתחלתי לשאול המון שאלות מלאות בבורות, בלי שמץ של הבנה, אבל כשהתחלתי לקרוא גיליתי שם באמת תשובות וזה היה מאוד מרתק. קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ומשם למדתי בפעם הראשונה בחיי שאפשר וצריך לדבר עם ה'".

סיקוראל מחייך כשהוא נזכר: "באותם ימים אמרתי לאמא שלי ע"ה: 'את יודעת, אמא? רבי נחמן אומר כך וכך', וציטטתי את רבי נחמן. אמא הייתה הראשונה שקלטה שמתחולל בי מהפך, והיא אמרה לי: 'היי, אתה חוזר בתשובה. מה קרה לך, השתגעת?' ואני רק צחקתי: 'חוזר בתשובה? מה פתאום?'"

אבל מהר מאוד נוכח גם יוסף בעצמו כי הוא מתקרב יותר ויותר אל היהדות. הוא החל לחבוש כיפה לראשו ואף הודיע לתיאטרון על כך שהוא מבקש לא להשתתף בהצגות שעולות על הבמה בשבתות.

באותה תקופה לא היה לו מושג מה היהדות דורשת ממנו, אז הוא עשה את הדברים היחידים שהיו מוכרים לו – קרא את ליקוטי מוהר"ן שוב ושוב, ודיבר עם ה' במילותיו שלו. "כשהייתי קטן אמא שלי הייתה אומרת איתי תמיד שמע ישראל, ואחר כך את הפרשה הראשונה של קריאת שמע. אז כשהתחזקתי אמרתי את זה כל הזמן, שוב ושוב", הוא מספר.

ואיך היה לך כוח לבצע את התהליך הזה? הרי מדובר במהפך ממש!

"האמת? זה לא היה לי קשה בכלל", הוא משיב בכנות. "תבינו, הרגשתי באותה תקופה כזו ריקנות. עוד יום ועוד יום עבר, כולם סביבי עם חיוכים על הפנים, ורק אני גמור. ברגע שהתחלתי להבין את האמת, זה היה הדבר היחיד שעניין אותי. הקריירה והתיאטרון פשוט לא היוו עוד חלק משמעותי בחיים שלי. אני זוכר שהסתכלתי סביבי וראיתי את כל השחקנים המבוגרים והמוכשרים שעובדים סביב השעון ונלחמים על כל תפקיד. שאלי את עצמי: זה מה שגם אני אעשה – אעבוד ארבעים שנה בתיאטרון וככה אגמור את החיים שלי? ידעתי שאני לא רוצה את זה".

מהבמה אל הישיבה

אבל הדחיפה הגדולה של סיקוראל הגיעה באחד הימים לאחר ששוחח עם חברו הטוב שלמה צים. "סיפרתי לשלמה על כך שאני כל כך רוצה ושואף להתקרב לבורא עולם, והוא הציע לי בפשטות – תתפלל על כך שיהיה לך רב. אני לא ממש ידעתי מה זה רב, ובכל זאת אימצתי את הרעיון והתפללתי להקב"ה".

והישועה הגיעה מהר יותר מן הצפוי. "באחד הימים", מספר יוסף, "נסעתי לירושלים ונכנסתי לחנות נעליים. "תוך כדי שאני מודד את הנעליים ומשלם עליהן, אומר לי פתאום המוכר: 'אתה בטח קשור לישיבת המקובלים שנמצאת כאן, רואים את זה לפי הכיפה שיש לך על הראש, אתה בוודאי מקובל'. השבתי לו מיד: 'אני לא מקובל ולא מכיר את ישיבת המקובלים, ובכלל לא גר כאן'. אבל המוכר התעקש: 'לך לרב ציון ברכה שנמצא בנחלאות. אתה צריך להכיר אותו'".

מכאן התגלגל הסיפור בהשגחה פרטית מופלאה. "הגעתי לנחלאות וגיליתי שם את הישיבה של הרב ברכה. ישבתי שם וניסיתי ללמוד. לא הבנתי כלום, ובכל זאת ישבתי שם יום אחר יום. באחד הימים ניגש אליי המשגיח ושאל אותי במה אני עוסק. אמרתי לו שאני עובד בתיאטרון, והוא הציע לי: 'בוא תישאר ללמוד אתנו'. שאלתי אותו: 'ומה עם פרנסה?' והוא אמר: 'הרב ידאג לך לפרנסה'. בסופו של דבר נשארתי".

לקבלת ההחלטה אומר סיקוראל תרמה גם העובדה שבאותה תקופה לא חסר לו כסף. "היה לי כסף כדי להסתדר במשך שנה שלמה, ובאותם ימים הייתי עדיין רווק, אז לא היו לי הוצאות גבוהות מאוד".

ההחלטה: שלישיית הופל'ה

 לאחר תקופה מסוימת בה למד סיקוראל בישיבה בירושלים, שכנע אותו חברו שלמה צים לעבור ללמוד בישיבת נתיבות עולם בבני ברק. "עזבתי את התיאטרון לגמרי, ופניתי ללמוד בישיבה. ישבתי שם ימים על גבי ימים ולא ממש הצלחתי ללמוד", הוא מודה. "הגמרא הייתה מאוד קשה להבנה וחוויתי המון תסכולים. רציתי כל כך להרגיש את הלימוד המתוק שעליו שמעתי מכולם, אבל זה פשוט לא היה זה".

אלא שגם כאן הוא פגש את האדם הנכון במקום הנכון. "באחד הימים פגשתי את חברי הוותיק עופר הלוי - שחקן מוכר ומוכשר. הרגשתי כאילו שחזרתי הביתה, ואז התברר לי שגם הוא חזר בתשובה".

מאותו רגע אומר סיקוראל שהכל הפך להיות קל ופשוט יותר. "שנינו ישבנו מידי יום אצל הרב ויסלובסקי, מרבני הישיבה, והוא לימד אותנו כמו ילדים קטנים גמרא מילה במילה. האמת היא שאף פעם לא היה לנו קל, אני זוכר שיעור מסוים על דיני ריבית שפשוט התיש אותי לגמרי, ויצאתי ממנו כשאיני מבין בכלל מהי ריבית, אבל התעקשתי ללמוד ובכל פעם שהיה לי קשה הייתי מתפלל. אמרתי לעצמי – אולי ללמוד אני לא יודע מספיק טוב, אבל להתפלל אני בוודאי מסוגל".

באחד הימים הציע עופר הלוי לסיקוראל להמחיז יחד הצגה לדתיים ולצאת במופע. "הייתי בשוק", הוא מציין, "ואמרתי לו: 'הצגה ודתיים לא הולך ביחד'. אבל עופר ענה לי: 'מה אתך? גם דתיים צריכים לשמוח'. וכך עופר חיבר אותי לארגון 'ערכים', ויצאנו מטעמו למופעים שונים. צירפנו אלינו גם את שלמה צים וקראנו לעצמנו: 'שלישיית הופל'ה'".

באותה תקופה זכה סיקוראל גם לבוא בברית הנישואין, כאשר השדכן היה לא אחר מאשר המרצה הרב מיכאל לסרי. בתחילה התגורר הזוג הצעיר בעיר אלעד, אלא שכעבור מספר שנים הם עברו לירושלים וסיקוראל החל ללמוד בכולל של הרב ארוש. "באותו זמן התחלתי למאוס במופעים", הוא מספר, "ואמרתי לשותפיי – 'זהו זה, אני לא רוצה עוד להופיע. אני רוצה רק ללמוד'. ואז הם שאלו אותי – 'ומה תעשה אם תצטרך כסף?' ואני השבתי להם: 'אלך לנגן ברחוב'".

הרב מיכאל לסרי היה השדכן של סיקוראל (צילום: יעקב כהן/ פלאש 90)

וזה בדיוק מה שהוא עשה. "בתחילה הייתי מנגן ברובע היהודי, אבל גירשו אותי משם, אז עברתי לנגן באזור שער יפו. גם שם לא מצאתי את עצמי, כי היו לי בעיות עם הערבים שהיו מציקים לי וגונבים ממני דברים. עד שהגעתי לבסוף לאזור הממילא. יש לי אישור לעמוד ולנגן כאן, וזה מה שאני עושה מידי יום, בערך שלוש או ארבע שעות".

ואפשר להתפרנס מזה?

"בוודאי", הוא משיב בביטחון, "דווקא כשאני עומד בכזה מקום אני רואה בחוש איך שכאשר אני צריך 100 שקל הקב"ה מגלגל אליי 100 שקל, וכשאני צריך 1000 הוא מביא לי 1000. זו סייעתא דשמיא, ואין קשר בין זה לבין ההשתדלות שלי. אני מגדל ברוך ה' אחד עשר ילדים ואף פעם לא חסר לנו דבר. צריך פשוט להאמין".

אבל הסיבה שיוסף סיקוראל עומד ומנגן אינה רק לצורך הפרנסה. "גיליתי שדרך הרחוב אני גם יכול לקרב אנשים", הוא אומר בהתרגשות, "אני מנגן שירים כמו 'שיר למעלות' או שירי נשמה ורגש, ואנשים נעצרים לידי וזה פשוט משפיע עליהם. מידי פעם אני גם מחלק להם קונטרסים".

אחד הקונטרסים החביבים עליו ביותר הוא בנושא התודה. "דרך הקונטרס הזה ניתן לראות עד כמה חשובה אמירת ה'תודה'. אני תמיד מסביר לאנשים שסביבי עד כמה שהמהלך הזה נפלא. הרעיון הוא שגם כאשר מתרחשים דברים לא טובים בחיינו, אנו צריכים ללמוד להודות עליהם. כי אם אתה בוכה, אז הקב"ה נותן לך עוד סיבה לבכות, אבל אם אתה אומר תודה, גם על הדברים הקשים, אז הקב"ה מביא לך סיבות לשמוח, כדי שיהיו לך גם דברים טובים להודות עליהם".