הפלסטינים כל כך חשובים לכל העולם. חוץ מאשר למדינות ערב...

ברצוני להעלות כאן כמה שאלות: מדוע העולם הערבי איננו יוצא מגדרו בשביל לשחרר את פלסטין מידי היהודים ולהחזירה לידי הפלסטינים? איך קרה שהעולם הערבי – שרוב מדינותיו לא הכירו בישראל – עבר לסדר היום אף ששתי מדינות חשובות, מצרים וירדן, עשו שלום עם ישראל, ולא החרים מדינות אלה (למעט תקופה קצרה שבה הייתה מצרים מחוץ לליגה הערבית)? מדוע לא יצא העולם הערבי למלחמה כוללת נגד ישראל ב-44 השנים האחרונות מאז 1973? מדוע סילקו בני עיראק מארצם את "הפלסטינים" אחרי שנפל סדאם חוסיין בשנת 2003? מדוע מתאכזר הממשל המצרי לפלסטינים בעזה? האם זה רק מאבק פוליטי נגד חמאס, או שמא זה משהו עמוק יותר? מדוע כל הצדדים הנלחמים בסוריה – אסד, חיזבאללה, המורדים, דאעש – התאכזרו לפלסטינים שהתגוררו במחנות הפליטים בסוריה? למה הערבים עדיין מחזיקים את הפלסטינים במחנות פליטים? למה מדינות ערב (למעט ירדן) אינן מעניקות אזרחות לפליטים הפלסטינים הנמצאים בשטחן כבר 68 שנים?

שאלות אלה הן רק חלק מהשאלות שאפשר להעלות בעניין היחס השלילי של מדינות ערב ושל עמי ערב לפלסטינים, למרות הסיסמאות המופרחות השכם והערב על "אחדות ערבית" ו"סולידריות ערבית". התשובה הגדולה העונה על רבות מהשאלות לעיל היא שהיחס של העולם הערבי לפלסטינים הוא תוצאה של כמה תחושות עמוקות כלפי הפלסטינים, שלרוב אף אחד לא מוכן לדבר עליהן ולחשוף אותן.

התחושה האחת היא, שהפלסטינים אשמים בכל הצרות שגרמה להם ישראל. הם נכשלו בקרבות שאמורים היו לחסל את הציונים עוד לפני מאי 1948, ונכשלו בגלל שלא היו מאוחדים, שלא היו מאורגנים ובגלל שחלק מהם לא השתתפו בקרבות והיו אף כאלה ששיתפו פעולה עם הציונים.

התחושה השנייה מבוססת על עובדה ידועה לרבים, שפלסטינים רבים מכרו אדמות ליהודים עוד לפני 1948, ואחריה, כולל ביהודה ושומרון. אחרי שישראל "כבשה" שטחים אלה במלחמת ששת הימים, ביוני 1967. פלסטינים מכרו אדמות ליהודים במיליארדים, ולקחו את הכסף לחו"ל. חלק מהם הפקידו אותו בחשבונות ממוספרים בשוויץ, ועכשיו הם מתבכיינים לעולם הערבי כדי שזה ישחרר להם את "האדמות הגזולות".

הדבר בולט במיוחד בירושלים, שכן בעיר זו מכרו התושבים הערבים ליהודים שטחים, בתים ודירות, ועכשיו הם מתלוננים על "ייהוד ירושלים".

גם ערפאת העלה על הפלסטינים את חמתו של העולם הערבי. התמיכה שלו בפלישת הצבא העיראקי לכווית תחת שלטון סדאם בשנת 1990 הביאה לאחר מכן לגירוש אלפים רבים של פועלים מתעשיית הנפט של כווית, וכולם ידעו היטב מה הייתה סיבת גירושם. ערבים רבים יודעים מדוע ערפאת הסתובב באופן קבוע לבוש בחליפה צבאית, שכן בתוך כיסי החליפה הוא החזיק פתקים רבים שבהם הוא כתב שם פרטי של מי שהוא הפקיד אצלם מיליונים מכספי התמיכה. ביום שערפאת מת הפך כל אחד מהאנשים הללו למיליונר, שכן אף אחד איננו יודע כמה כסף הוא קיבל מערפאת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

תחושה רעה שלישית נובעת מהעובדה שפלסטינים הרוויחו כסף רב כשעבדו בבניית בתים ביישובים שיהודים הקימו מאז 1948, הן בתוך הקו הירוק והן "בשטחים הכבושים" מאז 1967. הפלסטינים הם אלו שבנו את בתיה של מדינת ישראל. פלסטינים עובדים במפעלים שהקימו יהודים בשטחים אלו, והם רוכשים את התוצרת המיוצרת בהם ובכך הם תורמים לכלכלה הישראלית המתפתחת "בשטחים הכבושים".

גורם רביעי לתחושה רעה כלפי הפלסטינים הוא הידיעה בעולם הערבי שהאו"ם מסייע לפליטים הפלסטינים מאז 1948, בעיקר דרך סוכנות הסעד והתעסוקה (אונרוו"א), ביד רחבה הרבה יותר מהסיוע שהוא מגיש לפליטי כל העולם הערבי, בסוריה, בסודאן, בירדן, בעיראק ובתורכיה. לערבים רבים יש תחושה שהפלסטינים סוחטים את מצפון העולם ואת קופתו המדולדלת, ולא נשאר מספיק עבור הפליטים האמתיים – לדוגמה הפליטים הסורים או הפליטים העיראקיים – הזקוקים נואשות לסיוע מהאו"ם.

הגורם החמישי לתחושה רעה כלפי הפלסטינים החל בתחילת שנת 2011, עת פרץ "האביב הערבי" והפיל את משטרי מובארק במצרים, קדאפי בלוב, צאלח בתימן ומאיים על אסד בסוריה. רבים בעולם הערבי הניחו שהפלסטינים ינצלו את תנופת האירועים הללו ויתחילו בהתקוממות אמתית כדי לנער מעליהם את "הכיבוש" הישראלי, וזה לא קרה. הפלסטינים הביטו בתקשורת על אחיהם הערבים זורמים לרחובות, מציפים את הכיכרות, מפגינים במרחב הציבורי והופכים את השולחן על ראשי השלטון, הביטו, פיצחו גרעינים – אבל לא עשו דבר. הערבי ברחוב שואל: למה הפלסטינים ממתינים? לכך שישראל תהיה חזקה יותר? שהעולם הערבי יהיה חלש יותר ומסוכסך יותר?

והחמור מכול, קיימת תחושה בעולם הערבי שהפלסטינים מעדיפים את "הכיבוש" הישראלי, כי הם מפיקים ממנו כל כך הרבה יתרונות, כלכליים ואחרים.

סיכומו של דבר: תדמית הפלסטינים בתקשורת הערבית ירודה להפליא. אין כיום אף אחד בעולם הערבי שמוכן לסכן את עצמו ולהילחם למענם, וכלל לא אתפלא אם תהיינה מדינות ערביות, לדוגמה: מרוקו, תוניסיה והאמירויות, שיכירו בישראל בעתיד הלא רחוק, גם אם לא יהיה הסכם בין ישראל לפלסטינים.