"המקובל הסתכל עליי בחיוך, אמר שאני חייב להתחיל ללמוד תורה ונתן לי את הגמרא הפרטית שלו"

הוא עמד שם, במרכז תחנת הרכבת "לונדון ויקטוריה" – המום מהתחושה שאפפה אותו. זיו כהן, אז בחור צעיר בן 26 שיצא "לראות עולם", לפגוש אנשים מעניינים ולהתרחק קצת מהמנטליות הישראלית שהכיר – היה בטוח שהוא הולך לגלות "את לונדון".

זו הייתה הפעם הראשונה שלו בחו"ל ("בחרתי לטוס לבד"), ועל פי מה ששמע מחברים, זו אמורה להיות חוויה שאין שנייה לה. לכן ציפה לפגוש אנשים מסעירים, ולראות מראות מופלאים שייצרבו בתודעתו ויפתחו לו צוהר לתרבות שיש הרבה מה ללמוד ממנה, אלא שהתחושה המקפיאה ההיא תפסה אותו לא מוכן.

"אני זוכר שבדרכי לתחנת הרכבת, סובבתי פתאום את הראש וראיתי כעין נהר של בני אדם, שמישהו כמו 'שפך' אותם אל תוך מקום קטן וצר. ראיתי אנשים מכל הגוונים, הסוגים והצורות – גבוהים ונמוכים, שחורים ובלונדינים, פקיסטנים ואמריקאים וסינים – ממש כור היתוך של בני אדם. הטרוגניות שאין כדוגמתה".

כהן (43), נשוי ועצמאי בתחום ההייטק מאזור המרכז, היה אז רחוק מקיום תורה ומצוות. בחור ישראלי צעיר שהספיק להקים עסק מצליח לשיווק באינטרנט במו ידיו, הרוויח כסף טוב, למד באקדמיה ועשה כל מה שרק אפשר כדי ללכת בתלם ו"להיות כמו כולם".

עד אז, הרגיש שהוא כמו כולם, כמו כל האנשים בעולם – בלי שום הבדל של גזע, דת ולאום. אבל באותו רגע, בתחנת הרכבת ההיא בלונדון – התחושה הזו השתנתה לנצח. "פתאום זה היכה בי. הסתכלתי בבליל האנושי הרב גוני הזה, ואז זה קרה. בלי שאף רב יגיד לי את זה, ובלי שאלמד את זה בשום מקום – באותו רגע הרגשתי שאני לא שייך אליהם. אני קורצתי מחומר אחר. זה היה סוג של הלם בשבילי. פתאום קלטתי שלא משנה כמה אני אולי נראה כמותם, עמוק בפנים, אני משהו אחר, וכל הישראלים – יהודים שגרים איתי בארץ ישראל – הם משהו אחר. זה היה רגע עוצמתי ומכונן מאד עבורי, אף על פי שבאותו זמן לא קישרתי אותו ליהדות".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מה הסיכויים שמטוס משדה תעופה קטן וצדדי בלונדון, יהיה מלא ביהודים חרדים?

מאוחר יותר, כשהתמקם במלון והסתובב קצת ברחוב "אוקספורד" המפורסם והתיירותי – התחושה הזו חזרה על עצמה. "זה הדהים אותי לגלות שבתוך ערב רב של צבעים וריחות, אמונות, דעות והשקפות, אתה מגלה שאתה משהו אחר. זה היה כמו לגלות כעין מיקרו-קוסמוס – חדש, נוצץ ומרתק. כאילו, מה הסיכויים שדווקא אתה, מבין מיליונים שחיים על הגלובוס, תהיה בעל נשמה מסוג אחר, קרוץ מחומר שאי אפשר להסביר אותו?!

"למה דווקא אנחנו מרגישים חיבור מסוג אחר למי שמדבר עברית בניכר, כמו שקרה לי במהלך הטיול, כשבאחת החנויות ראיתי זוג יהודים שמדבר עברית, ומיד הרגשתי שהלב שלי רוצה להתחבר אליהם?! זה דבר שאי אפשר להסביר אותו למי שאינו יהודי. נקודה".

מאורע נוסף ומכונן לא פחות התרחש בטיסה שלקח מנמל תעופה קטן וצדדי בלונדון. "מה הסיכויים, שמכל האנשים שטסים בכל יום בחברה הבריטית הזו, חצי מהמטוס יאוכלס על ידי יהודים חרדים?", מזדעק כהן. "באמצע הטיסה היו כיסי אוויר מפחידים, שהכניסו את האנשים ללחץ תהומי. יכולת לראות שגם אנשים שניכר עליהם שהם טסים הרבה וכבר רגילים לתופעה – מפחדים.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"וזה מוזר להגיד, אבל אני לא פחדתי. ולא משום שאני גיבור גדול, כי הרי זו הייתה לי הטיסה הראשונה בחיים. אני לא יודע להסביר את זה, אבל כשהתבוננתי על היהודים האלה שהחזיקו ספרי תהילים בידיהם, עצם ההסתכלות בהם הרגיעה אותי ונסכה בי תחושת ביטחון".

כשחזר לארץ, תחושת השייכות הקולקטיבית עדיין רצה לו בראש, אבל לקח הרבה מאוד זמן עד שתרגם אותה לשפה 'יהודית', ועד שהחל לחפש באמת את המשמעות למה שהרגיש אז, בתחנת הרכבת בלונדון. "תובנה אחת שממש השפיעה עלי להתחיל לחפש ולחקור היא העובדה שזה לא מובן מאליו שאנחנו יהודים. זה כמו להיות סיכה קטנה בתוך עולם ענק של מאמינים בכל מיני דברים, ואני ביניהם. ולמרות שגדלתי בסביבה שיש בה המון ריספקט לדת ואני מגיע ממשפחה שמושגים כמו כשרות, חגים, קידוש ובר מצווה – אינם זרים לה, הבנתי שעליתי כאן על נקודה שאני מוכרח לבדוק".

"התחלתי 'לחטוף' דברי תורה באינטרנט – סתם. מתוך סקרנות"

אבל כאמור, זה לא קרה מיד. בינתיים היו דברים אחרים בראש מעייניו, וככל שאר חבריו – גם לכהן היו שאיפות למלא בזו אחר זו: שירות צבאי מלא ביחידה מיוחדת, טיולים בארץ ובחו"ל, גלישה מקצועית בים, לימודים לתואר ואפילו עסק מכניס משלו בגיל צעיר. "אבל כל אלו לא מילאו אותי. הם היו בגדר הנאות זמניות, שאולי טובות ונחמדות לאותו רגע, לאותה תקופה – אבל אף פעם לא כמילוי לטווח הארוך".

יחידה סודית, לימודים לתואר, עסק מצליח – סוף כל סוף כבשת פסגות שאנשים אחרים רק חולמים להגיע אליהן. מה היה שם חסר בכל זאת?

"מבחינה חומרית, לא היה חסר לי כלום. עבדתי קשה על החלומות שלי, והגעתי להישגים יפים, ולא פחות מכך – רווחיים. בזמן שהרבה מהחברים שלי עדיין חשבו מה לעשות עם החיים שלהם, אני הרווחתי כספים גדולים וכבר הגשמתי כמה וכמה חלומות שלי. אבל מבחינה רוחנית, הנשמה שלי זעקה למילוי מסוג אחר, לדלק שיניע אותה. אז קראתי על אמונות מהמזרח הרחוק ותרגלתי מדיטציות, אבל מהטיפה שהתוודעתי לנושא – זה לא הרגיש לי טוב. מבחינת הטכניקה, מדיטציה זה דבר נחמד, שיכול להועיל בארגון מתחים פנימיים או בחידוד חשיבה עסקית, אבל לא יותר מזה. להוביל אותך לאמת פנימית ולהשאיר אותך שם באופן יציב, את זה היא לא מסוגלת לעשות, וגם לא כל התורות השונות שלמדתי".

ודווקא שם, בניגוד לכל היגיון – התעורר הניצוץ היהודי. "שנה בערך אחרי שחזרתי מהטיול בלונדון, התחלתי לחטוף דברי תורה באינטרנט ולטעום את טעם היהדות, סתם מתוך סקרנות. הרגשתי שאין לי מה להפסיד לבוא ולשמוע את מה שהיהדות 'מוכרת' לי. שמעתי הרצאות בערוץ הידברות ומדי פעם חטפתי עשר דקות בשיעור תורה – כמובן בלי כיפה, ובלי שום כוונה לחזור בתשובה".

אולם מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולמרות שהיה סוג של תייר ב"ארץ היהדות", הקב"ה מצא את נקודת התורפה שממנה כבר לא הייתה דרך חזרה. זו הייתה השבת. "הרב שחיזק אותי נהג בחוכמה כשנתן לי את הטלפון שלו והזמין אותי להתקשר אליו בכל שאלה שיש לי, והיו לי הרבה. זמן מה שמרנו על קשר באופן הזה, עד שהרב הזמין אותי לסעודות שבת. שם, בפשטות המשפחתית ההיא, הרגשתי שמצאתי אמת. דרך שהקסימה וריתקה אותי כאחד".

המקובל הסביר לו שהוא חייב ללמוד תורה, ונתן לו את הגמרא הפרטית שלו

שלוש שנים תמימות 'החזיק' כהן באורח החיים הבלתי מחייב הזה. על מסגרת קצת יותר אינטנסיבית של שיעור תורה מלא שכולל בתוכו לימוד גמרא – לא היה מה לדבר, כל שכן מצוות גדולות ומחייבות יותר. אך גם כאן – הקב"ה ברחמיו מצא את הדרך לליבו, והיא עברה דווקא בדלת האחורית. "באותה תקופה הרבה דברים לא הסתדרו לי כמו שרציתי, והרגשתי קצת מדוכדך. לא היה לי חשק לעשות כלום, ולא רציתי לדבר עם אף אחד. אבל כן חיפשתי נקודות של אור".

איך בדיוק?

"יום אחד החלטתי שאני נוסע לירושלים, וכמו איזה מסכן שלא יודע מה לעשות עם עצמו ולמה בכלל הוא נוסע למקום שאין לו מה לחפש בו – לקחתי את האוטובוס, ירדתי בתחנה המרכזית והתחלתי להסתובב באזור".

ככה, בלי שום מטרה?

"עכשיו כשאני חושב על זה, המטרה הייתה בעצם להתבונן על המקום שלי בעולם, לחשוב קצת על הבורא ולהתרחק מההמולה היומית המוכרת, שלרוב מרחיקה מהתבוננות וחשבון נפש". הוא התחיל לטייל באזור, כשלגמרי 'במקרה' - נשאו אותו רגליו היישר לשכונת מקור ברוך החרדית. "תוך כדי הליכה, בזמן שאני מכונס במחשבות שלי, ראיתי פתאום את ישיבת 'השלום', שקרצה לי מאד. במקום הייתה תכונה יוצאת דופן של אנשים, שמשכה אותי להיכנס פנימה".

ומה שהוא ראה וחווה בפנים, היה דבר מה שהותיר בו רושם עצום. "ראיתי המון אנשים בכל הגילאים, מסודרים בצורת חית בלובי ענק, יושבים ומחכים למישהו. זה עניין אותי. שאלתי למי מחכים, והתשובה שקיבלתי עוד יותר סקרנה אותי. 'אנחנו מחכים לצדיק גדול שמקבל קהל רק פעם בשבוע, ובשביל להיפגש איתו צריך לקבוע תור של כמה חודשים מראש. אם באים ככה בספונטניות, אין שום סיכוי להתקבל'.

"אבל עלי זה לא עשה רושם. אני אמרתי לעצמי: לא אכפת לי, אני כבר כאן ואני רוצה לראות מי זה הרב הזה. ישבתי וחיכיתי גם כן, למרות שלכולם היה ברור שהסיכויים שהרב יקבל אותי הם אפסיים. כשהסברתי לעוזר של הרב את הנסיבות שבגללן הגעתי, הוא מיד ריחם עלי. הוא אמר אין בעיה, הרב יקבל אותך, אבל רק אחרי שהוא יקבל את כולם. זה אמנם דרש ממני המתנה של שלוש שעות נוספות, אבל הסכמתי".

ישיבת המקובלים (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כשהגיע תורו להיכנס לרב, דבר פלא קרה. "הרב יצא מחדרו, צעד לכיוון שלי, וחייך אלי מאוזן לאוזן כאילו הוא מצא את אליהו הנביא. אני בסך הכל הייתי איזה מסכן שלא מצא את הכיוון שלו בחיים ולא ידע מה לעשות עם עצמו, והרב מצדו האיר לי פנים כאילו הוא מכיר אותי כבר מגלגול קודם".

את הדברים ששמע כהן באותה פגישה עם המקובל, לא ישכח לעולם. "שנייה לפני כן לא שמעתי על הרב הזה בחיים, ושנייה אחרי הפגישה שלנו, הרגשתי שהוא יודע מי אני ומכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. הוא אמר לי דברים על עצמי ועל החיים שלי, שהיממו אותי. לא הבנתי מאיפה הוא יודע את זה כל זה. זה היה מרגש מאד. הרגשתי שהוא מכיר אותי ישר והפוך".

מה היה הדבר הכי מרגש בפגישה הזו ביניכם?

"היו הרבה דברים מרגשים מאוד שהוא אמר, אבל הכי ריגש אותי כשהוא הסביר לי שאני חייב ללמוד תורה, ונתן לי את הגמרא הפרטית שלו".

וזה עוד לא הכל. "שנייה לפני שעזבתי את החדר, הרב ביקש ממני לחכות כמה דקות, כי יש רב מסוים שהוא רוצה ש"יסתכל עליך וידבר איתך". איך שהרב הזה נכנס לחדר וחייך אלי, ראיתי שלא מדובר באדם רגיל אלא בצדיק מופלג. אז כמובן לא ידעתי לקשר את מה שאני רואה למושגים של קדושה ופרישות, אבל בעצם הנוכחות שלו הבנתי שמדובר באישיות מיוחדת. אז לא הבנתי בשמות של רבנים, אבל מאוחר יותר התברר לי שזה הרב יעקב עדס".

בדרך חזרה הביתה צלצל הטלפון שלו, ועל הקו היה הרב עדס שחיבר אותו לרב בן ציון אבא שאול – נכדו של הפוסק הספרדי הגדול, שעל שמו הוא גם קרוי. "הרב לקח אותי כפרויקט, ופתח לי 'ישיבה פרטית' בעליית הגג שלו בבני ברק – אליה הייתי מגיע מדי יום ביומו כדי ללמוד תורה. הוא זה שלימד אותי ללמוד, ובזכותו זכיתי שנים מאוחר יותר, להפוך לאברך שתורתו אומנותו".

לימים התחתן כהן עם אישה צדיקה, ולשניים נולדו ילדים, שהוכנסו כמובן למסגרות תורניות. ומה יש לו לומר למי שעדיין מתלבט ומתנדנד ולא בטוח בקיום המצוות חלילה? "קשיים היו לאורך כל הדרך, כולנו מתמודדים איתם כל הזמן. אבל כשאני רואה כיום את השתלשלות האירועים בחיי, אני מבין שהקב"ה עזר לי בצורה שהיא 'מעל לטבע'. טיפוס כמוני, שלא היה חסר לו כלום מבחינה חומרית – הרבה יותר קשה לשכנע לעבור לצד האחר של המתרס, הרוחני-אמוני. ואם זה הצליח איתי, זה רק משום שהדרך הזו היא האמת. אין לי שום הסבר הגיוני אחר".