האם אכן יש איברים מיותרים בגוף האדם? 5 נקודות למחשבה

איברים מיותרים בגוף האדם?

לאחרונה נחשפתי לאתרים שונים, שבהם פורסמו כתבות שעוסקות, תאמינו או לא, ב"אילו איברים מיותרים בגוף האדם"; "איברים בגוף שאנחנו לא צריכים אותם"; "הפגמים בגוף האדם"; "חלקי הגוף שהם חסרי תועלת" וכדומה.

הטענה המרכזית של הכותבים היא, שאמנם הגוף האנושי הוא יצירה יעילה ומתוחכמת, אבל יש בגופנו לא מעט איברים מיותרים לחלוטין, או תקלות בייצור, שרק גורמות לנו צרות, כדוגמת התוספתן, אפרכסת האוזן, עור ברווז, שיני בינה ועוד. מאחורי טענות מגוחכות אלו ניצב הרעיון ההזוי שתהליך האבולוציה הותיר בגופנו איברים מיותרים וחסרי שימוש. כלומר, מדובר בשרידים אבולוציוניים.

איזו יהירות! הם קובעים בנחרצות ובביטחון אלו איברים נחוצים, ואלו - לא. אם הם אינם יודעים למה נוצרו האיברים – האם זה אומר שאין לאיברים שימוש? זה מגוחך. לצערי, הקוראים התמימים שנחשפים למידע שמוצג, לכאורה, באופן "מדעי", תוהים: אם יש אלוקים, איך הוא עושה טעויות כאלו?

אני בטוח שהכתבים הללו היו מסרבים בתוקף להצעה שלי להסיר מגופם את אותם איברים, למרות שהם כותבים עליהם קבל עם ועדה שהם "מיותרים"...

אז הסירו דאגה מליבכם. גוף האדם הוא היצירה המתוחכמת, המופלאה והמושלמת ביותר בעולם, עם אפס תקלות. לכל האיברים יש תפקיד ותכלית. ואם מדען טוען שלאיבר מסוים אין תכלית, המדען פשוט עוד לא השכיל להבין את התכלית.

ניקח לדוגמא את התוספתן (אפנדיקס), שהוזכר בכל הכתבות כאיבר "מיותר", שגורם לנו רק בעיות ומכאובים. עתה התגלה שקיימת סיבה טובה לקיומו. התוספתן הוא מעין צינור קצר ודק, שחסום בקצהו, ויוצא מתחילתו של המעי הגס. התוספתן משמש כמאגר, מקום מבטחים, לחיידקים הטובים שחיים במעי האנושי, ויכולים להגן על המעי לאחר מחלות מעיים קשות. כלומר, בעת צרה, כאשר – בגלל זיהום או בגלל אנטיביוטיקה – חיידקי המעי נפגעים, התוספתן מהווה מחסן להפצה חוזרת של  חיידקי המעי, היכולים לאכלס מחדש את המעיים בחיידקים טובים.

חברים, גם אם לא הייתי יודע את התפקיד שלשמו נברא התוספתן, הייתי מאמין שזה נובע מחוסר ההתקדמות שלנו בחוכמת הרפואה, כמו רבים מהדברים, שעם התקדמות המחקר הרפואי התבררו אודותיהם פרטים ופונקציות שלא היו ידועות לפני כן, והדוגמאות לכך רבות מאוד.

אם יש דבר-מה שבורא העולם יצר, והאדם אינו מבין לשם מה - הוא עדיין חי בעומק צמצומו, ועוד ילמד. ואם לא ילמד ויבין - עליו להיות סמוך ובטוח, שכל מה שעושה בורא העולם – לטובה הוא עושה!

היכן עושה העובר את צרכיו?

אחת השאלות המסקרנות ביותר במהלך ההיריון היא, כיצד העובר מפריש פסולת (שתן וצואה) ברחם אמו?

העובר נותן שתן מהטרימסטר השני לערך של ההיריון. מי השפיר הם, ברובם, שתן של העובר. למעשה, העובר בולע מי שפיר, ולאחר שהם עוברים בגופו הם מופרשים בחזרה לרחם (השליה מנקה את מי השפיר כדי שיהיו סביבת חיים נוחה ומטפחת לעובר).

רגע, ומה לגבי הצואה?

המעיים מלאים במי שפיר מעוכלים ובתאים מתים, חומר דביק ורקוב, דמוי זפת ירוקה כהה, שנקרא "מקוניום" (צואת תינוק). אם בסוף דרכו הוא יגיע לריאות התינוק, במהלך הלידה, הוא עלול לתקוף את הבטנה הרירית העדינה. אך פה במעיים, המקוניום הוא בלתי מזיק.

(צילום: shutterstock)

שימו לב: במהלך שהותו ברחם אין העובר אמור להפריש את הצואה, ותהליך זה מתרחש רק לאחר הלידה. אולם, בעת מצוקה של העובר מתרחשת הרפיית שרירים, ותוכן הצואה שהצטבר במעיים משתחרר למי השפיר ("מים מקוניאליים" הם למעשה מי שפיר, המכילים את צואת העובר).

ידוע, כי היציאה הראשונה של העובר צריכה להתרחש כ-24 שעות לאחר הלידה.

חברים, מי השפיר צריכים להיות צלולים לגמרי. מהם העובר שותה, אותם הוא שואף לריאותיו ולתוכם הוא מפריש שתן. העובר אינו מפריש צואה במהלך שהותו ברחם. צואה הוא יפריש לראשונה רק אחרי שיגיח לאוויר העולם!

לאור הסכנות הכרוכות בהפרשת צואה במי השפיר, שעלולה לגרום למות העובר. מי הוא ש'תיכנת' את גוף העובר לסגור את שרירי פי הטבעת, ולא להפריש צואה דווקא במהלך ההיריון, ואילו לאחר הלידה הגוף כן יודע להפריש צואה? כמו כן, האין זה פלא שבמשך 9 חודשים העובר חי חיים שלווים ונעימים, בלי להפריש פסולת מגופו?

תפילה שלוש פעמים ביום

"יאללה, אני חייב לזוז לבית הכנסת, יש לי תפילת מנחה", אמרתי לחבר. "עוד פעם להתפלל? הרי כבר היום בבוקר התפללת!" השיב לי החבר החילוני, שהביע אי-נוחות מכך שעלי ללכת.

אז מדוע באמת צריכים אנו להתפלל 3 פעמים ביום? מדוע פעם אחת לא מספיקה? יתרה מכך, האם בורא העולם, שהוא כל-יכול, זקוק לתפילות שלנו?

אכן, בורא העולם אינו צריך ואינו זקוק לתפילותינו. התפילות הן עבורנו ולא עבורו.

(צילום: shutterstock)

למה הדבר דומה? דמיינו לעצמכם שתי נערות חברות, מתבגרות, המשוחחות זו עם זו שלוש פעמים ביום. האם לדעתכם הן מרגישות קרובות ומחוברות זו לזו באותה מידה כמו שתי נערות שמשוחחות רק פעם אחת ביום? בוודאי שלא! כך גם אנחנו עם בורא עולם...

התפילה היא מתנה שקיבלנו, המאפשרת לנו להתקרב לבורא העולם. ככל שנרבה בתפילה ובשיחה עמו יתברך, אנו נרגיש קרובים אליו יותר מתמיד...

יהי רצון שנזכה להבין זאת, ולהרבות בתפילה לבורא העולם, אמן.

מסנן אוויר

לאחרונה ערכתי שיפוץ בבית. בסיום השיפוץ, היה האוויר בדירה עכור ומלא אבק ועפר, דבר שהכביד על הנשימה. התחלתי להשתעל והרגשתי מעמסה על מערכת הנשימה ותחושה כללית לא נעימה.

כידוע, האבק מכיל חלקיקים שחלקם מזיק במידה זו או אחרת למערכת הנשימה, אשר תפקידה לספק חמצן לגוף ולנקותו מדו-תחמוצת הפחמן, וכך ליצור חילוף חומרים, הנחוץ לשם אנרגיה ולפעילותו התקינה של הגוף.

אז מה בדיוק קורה לגוף כשאנו נושמים אבק?

(צילום: shutterstock)

חלקיקי האבק שחודרים ראשית למערכת הנשימה, עלולים לגרום לנזקים שונים, כגון קשיי נשימה, הפרשות מרובות והצטברות של ליחה, עד כדי קוצר נשימה משמעותי. כמובן, מצב של קוצר נשימה גורם לפעילות מאומצת של הלב, ומהווה סיכון גם לסובלים ממחלות לב שונות. תופעות נוספות הן עייפות, כאבי ראש ותחושה כללית רעה.

אם כך, כיצד גופנו מתמודד?

האוויר שאנו נושמים מכיל כמות גבוהה של חלקיקי אבק. אנו מסוגלים לעמוד בתנאים אלה הודות למערכת אוורור גאונית ויעילה בדרכי הנשימה שבגופנו. מערכת זו מנפה כמעט כל אבק, אשר בריכוזים גבוהים עלול לסכן את בריאותנו. למשל, עם חדירת האבק לנחיריים נלכדים מרבית חלקיקי האבק הגדולים וחלק קטן מהזעירים, בעזרת שערות האף, הנעות בכיוון ההפוך. כמו כן, מערכת הנשימה מרופדת בשכבה סמיכה של ריר דביק הנעה ללא הרף כלפי מעלה, לגרון. חלקיקי אבק גדולים אינם יכולים לעבור את הפינות והקיפולים שבדרכם, הם נדבקים לשכבת הריר ומוצאים החוצה.

עם זאת, מרבית החלקיקים הזעירים (שקוטרם קטן מ-5 מיקרון) מסוגלים לעבור דרך הסתעפויות דרכי הנשימה בלי לגעת בשוליים הדביקים, עד שהם מוצאים את דרכם לנאדיות הריאה, שחייבות להישמר נקיות. כאן נכנס לפעולה קו ההגנה השני של הריאות: תאי דם לבנים, הנמצאים בנאדיות הריאה, בולעים כל גוף זר ומעבירים אותו למערכת הלימפה, שהינה חלק ממערכת החיסון – מערכת הנמצאת בבסיס הריאות.

חלקיקי אבק שאינם מסיסים נותרים בריאות או בדרכי הלימפה לצמיתות, ולמעשה הם אלו שעלולים לגרום נזק – מדלקת ריאות חריפה ועד סרטן הריאות – והידוע בהם הוא אסבסט.

"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"

לעתים, בהתבוננות אנושית נראה, לכאורה, שאין צדק בעולם. הטענה הרווחת היא, למה להתאמץ ולקיים מצוות, כאשר אנו רואים בבירור איך אנשים יראי שמיים מקיימים מצוות אך סובלים בחייהם, בעוד שאחרים מחללים שבת, רודפים תאוות ועושים כל עבירה אפשרית, ונראה שהם מאושרים ושמחים. איפה הצדק? נראה כאילו חס ושלום אין דין ואין דיין... איך זה יכול להיות?

עלינו לדעת כי הנהגתו של בורא העולם לעיתים נסתרת מאתנו.

ראשית, איננו יכולים לדעת אם האדם שלפנינו הוא צדיק או רשע. כמו כן, אין ביכולתנו לדעת אם מה שיש לו הוא אכן טוב או רע עבורו.

שנית, בהנחה שאכן מדובר בצדיק או רשע, ניתן להסביר זאת כך: הצדיקים סובלים בעולם הזה כדי למנוע מהם סבל בעולם הבא. באותו אופן מקבלים הרשעים שכר בעולם הזה, במקום לקבל חלקם בעולם הבא על מעט המצוות שהם קיימו.

נסביר: לכל אדם "רשע" יש מעט מצוות שעשה בחיים – גם אם לעיתים אינו מודע לכך – כמו ברית מילה וכיבוד הורים. אבל בורא העולם לא מעוניין להכניסו לעולם הבא, מכיוון שרוב מעשיו עבירות. אז מה קורה עם מעט המצוות שיש לו? בורא העולם משלם לו את גמולו הטוב על מעט המצוות כבר בעולם הזה, ואילו את העולם הבא שלו הוא מאבד, שנאמר: "... וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו, לְהַאֲבִידוֹ: לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל-פָּנָיו יְשַׁלֶּם-לו" (דברים, ז, ט-י).

לעומת זאת, לצדיק יש מעט עבירות בחיים האלו. בורא העולם אוהב אותו ומעוניין להכניסו לעולם הבא כשהוא נקי וטהור, וכדי "לזכך" אותו ממעט העבירות שיש לו, הצדיק סובל ייסורים בעולם הזה ומקבל את מלוא שכרו בעולם הבא כנגד המצוות הרבות שעשה, שנאמר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' – יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי, ג, יב).

כאשר צדיק גדול נהרג בתאונת דרכים קשה, אנשים אומרים: איפה הצדק בעולם? זו תורה וזו שכרה? פה בדיוק טמון עניין הבחירה, איך האדם בוחר לפרש את המציאות. כאשר רואים מקרה כזה מתעוררות שאלות רבות על הנהגת בורא העולם, ופה נבחן האדם באמונתו בבורא עולם.

גדולת האדם היא דווקא כאשר הוא מבין שאינו מבין את הנהגת הקב"ה. לכן אנו מקבלים שכר, כי למרות שזה נראה לכאורה אי-צדק, אנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית ולטובתנו, ואין לנו דרך לדעת מדוע זה קורה...