משבתות מלאות באלכוהול וגועל - אל קידוש, תפילה ובגד ארוך

יום רביעי, שעת אחר הצהריים. חום של אוגוסט, ואצלי בבית יש רעשים של מכונת כביסה שמגלגלת את הבגדים שתכף יצאו לתלייה. ואני עם עצמי, מגלגלת בראש איך אני אספר פה סיפור על שינוי בחיים. מהליכה לים בשבת בחוסר צניעות מוחלט, ממסיבות בנמל תל אביב של אחר הצהריים, שאנשים רוקדים ורוקדים, ושוכחים כביכול מהדאגות והצרות לאיזה חמש שעות של שבת מלאה באלכוהול ודי הרבה גועל... לבית כנסת, קידוש, תפילה, בגד ארוך. אבל איך הכל התחיל?

אי שם בימים של מבצע "עמוד ענן", נובמבר לפני כמעט שלוש שנים. מתחיל לו חורף, ובתל אביב אזעקות עולות ויורדות. שמונה ימים של פחד וחרדה. כל אזעקה והפחד המשתק הזה, אם יפול טיל או לא יפול טיל, הופכת לנו את שיגרת החיים למפחידה, ובעיקר הופכת לי את הבטן.

ביום שישי בבוקר, אני עוברת על הפייסבוק ועל מה שכתבו. פוסטים פוליטיים, "שיכנסו באמא שלהם", "להפציץ", "קדימה צה"ל". ובין כל זה היה משפט אחד, מכונן, שהעיר בי את כל הדבר הזה שנקרא אמונה, יהדות, בורא עולם. מושגים שהכרתי, אבל לא ממש חייתי על פיהם.

"השבת היא המקלט הכי בטוח של הנשמה". שבע מילים. שבע מילים שהפכו לי את החיים, מאדם שלא שומר מצוות, לאדם עם תאוות מצוות, בערך כמו איש עם תאווה גדולה לכסף... אגב, זו אותה רמה של תאווה, בדיוק.

למחרת, אחת מהשבתות הראשונות שאני שומרת. אני עדיין לא מבינה את המשמעות ואת הזכות, ועדיין מנסה להתחבר לרעיון. את רוב היום אני מעבירה בשינה. השקט שהיה, פתאום הופך לבהלה ענקית. יש  אזעקה, ואני רצה לשכנים שלי, דופקת על הדלת בהיסטריה. ופתאום אני נזכרת שיום קודם קראתי מה שהבחור הזה כתב. הייתה לו תמונת פרופיל מאוד יפה, ואיכשהו המשפט הזה הדהד לי בראש, כמו הארה, לימים אני גם אפגוש אותו ואומר לו תודה על זה, כי צריך להגיד תודה לשליחים טובים בחיים שלנו.

בתוך כל הדפיקות לב והבהלה והחרדה שלי, כי אין לי יכולת להתקשר לאף אחד, הרי שבת – לפי השכל המצב די מסוכן, אבל לפי האמונה השבת שומרת עלי, היא המקלט של הנשמה. אז לא נראה לי שנמות היום, יש הבטחה כזאת מההוא מהפייסבוק. מין משוואה כזאת שפתרתי לעצמי. משם הכל היה קל יותר, והחיים שלי הפכו למלאי אמונה.

ומאותה שנייה לא חשבתי לרגע אחד על המסיבה שפספסתי, על הים והחול בשבת, על הבריכה או על הקניות בגעש, עם הדוכנים של שבת. הרגשתי שהשבת מגנה עלי, גם במשך השבוע, שמישהו נמצא איתי עשרים וארבע שעות ביממה, ורק בגלל השבת. סוג של עסק עם מי שכל העסקים שייכים לו.

הנשמה פשוט התחברה לרעיון הזה, שצריך לעצור ליום אחד כדי לומר תודה, למי שכל מה שיש לנו בעולם זה בזכותו ושייך לו. השבת פשוט חינכה אותי להכיר תודה למי שמעלי, מלפני ומצדדי.

המנוחה הזאת של הנפש, הניתוק של עשרים וחמש שעות, התפילות, בית הכנסת היפהפה והמפואר, הקול של החזן, הקריאה בספרי המוסר...

זו מתנה גדולה ויקרה שנתנו לי משמיים. ואני יודעת שגם יעזרו לי, בכל שלב בחיי, להחזיק בה חזק, ובעזרת השם יתברך לא לוותר עליה לעולם, תמורת שום נזיד עדשים שייתן לי הנאה לכמה דקות.

לא ויתרתי על הנאות החיים, אבל היום הכל עם יותר מחשבה, פחות פזיז, יותר צנוע.

שנזכה כל ישראל להרגיש את העונג המופלא של שבת, ושיום אחד בשבוע, נזכה לקדש ולהתקדש.