הטור המאויר לפרשת בשלח: ה"על האש" הכי טוב שיש, ממש טעם של שבת!

"עושים על האש. אתה בא?".

זהו אחד המשפטים הכי אהובים עלי.

"אנחנו צריכים שאתה תהיה על המנגל".

זהו אחד המשפטים הכי שנואים עלי.

טוב, מה לא עושים בשביל חתיכת בשר עסיסית נוטפת שומן...

הגעתי למקום. "לכבוד מה עושים על האש?", שאלתי את אחד המארגנים.

"סעודת ראש חודש לבחורים שמתחזקים". התחלתי להילחץ. מה, המשך החזרה בתשובה שלהם תלויה בקבב אחד?

ארגנתי את הגחלים ולאט לאט הלחץ חלחל לכל גופי. אגלי זיעה טפטפו הישר אל הגחלים. ספק אם הם יידלקו. יצא לי כל החשק מ"העל האש" הזה. למה דווקא אני צריך לקחת אחריות על האוכל של החבר'ה האלה? סך הכל הם עדיין חילוניים.

ברוך ה', האש נדלקה. הנחתי את הבשרים על המנגל והוצאתי ספר תהילים. לפתע הנייד התחיל לצלצל והוציא אותי מהריכוז. התלבטתי עם עצמי, לענות או לא? המספר היה חסוי. סקרנותי גברה ועניתי.

"שלום, מדברת רחלי מהסקר הארצי למסעדנות". "כן", אמרתי בחוסר חשק. "אפשר לשאול אותך מספר שאלות  בנושא 'בשרים'?". ברגע ששמעתי את הנושא כבר לא יכולתי לעמוד בפיתוי. "טוב, זריז". "אני מתחילה".

בזמן שהיא שאלה את השאלות לקחתי את המלקחיים והתחלתי לשוטט בחצר, משגיח מרחוק על המנגל, לוודא שהכל תקין. "טוב, שאלה אחרונה. איך אתה אוהב את הבשר שלך? א. צלוי, ב. צלוי היטב, ג. שרוף?". "זה תלוי. עוף אני אוהב צלוי היטב, בשר בקר אני אוהב צלוי". "אדון, אני יכולה לקבל תשובה ברורה?".

"ברור ששרוף לא! מי אוהב שרוף? תרשמי צלוי". איך שאמרתי את זה הרחתי ריח של שרוף. לפתע הבחנתי שאני בכלל לא בטווח ראיה מהמנגל! נפרדתי מהר לשלום מהסקר ורצתי לכיוון הריח. ה' ירחם. כל הבשר נשרף! לא הייתי צריך לענות לטלפון הזה. 'מדבר סקר תרחק'...

הלהבות החלו להתגבר. ניסיתי לכבות את האש בכל מיני דרכים, שלא הועילו. לבסוף, בשארית כוחותיי, הצלחתי להפוך את המנגל ולחנוק את האש. ברוך ה', יצאתי בנס ללא כוויה אחת, אבל גם ללא נקניקיה אחת. מה עושים? חשבתי לעצמי, מנסה להסדיר את הנשימה. הלך עליי. מה יהיה עכשיו עם החזרה בתשובה של החבר'ה? אחד המארגנים הוציא את ראשו מהחלון וצעק לי "הלו, מה קורה עם הבשר? הוא כבר מוכן? החבר'ה פה אוהבים אותו לא שרוף". "לא שרוף", מלמלתי לעצמי. אני מקווה שהם לא אוהבים בשר בכלל... "זה ייקח עוד קצת זמן", גמגמתי. "תגידו להם שדברי תורה יותר חשובים מאוכל" (משפט שאני צריך לשנן גם לעצמי).

מה עושים? פתאום הבזיק בי רעיון. התקשרתי לאשתי. "אני אסביר לך אחר כך. תביאי לכאן את כל הבשר שהוצאת לשבת. וכמה שיותר מהר!". "מה? אבל חלק כבר עשוי! הכנתי קציצות מטוגנות ועוף ברוטב דבש ואננס", אשתי אמרה בחגיגיות. "תביאי הכל!", השבתי נחרצות.

אשתי הגיעה תוך דקות עם שני סירים גדולים. בינתיים הדלקתי שוב גחלים חדשים. הוצאנו את הקציצות והעוף ממקומם הטבעי בתבשיל לשבת והנחנו אותם על המנגל. העסק התקדם מהר כי הבשר כבר היה מוכן. הפכתי בזריזות כדי לתת קצת טעם של עשן. תוך עשר דקות כל האוכל היה מונח בתבניות, מוכן להגשה. לסיום, אשתי זילפה קצת רטבים מלמעלה ואני הכנסתי הכל פנימה לשולחן.

מיהרתי בחזרה החוצה כדי לקפל את הציוד ולברוח לפני שאני שומע תגובות קשות מהחבר'ה על העל האש המוזר והלא שגרתי שקיבלו.

הייתי קצת מדוכדך שלא הצלחתי לספק את הסחורה כמו שצריך.

בדרכי לאוטו צעק לי אחד המארגנים, "שומע? החבר'ה ממש התחזקו! הם אומרים שזה על האש הכי טוב שאכלו בחיים שלהם! מה זה? עוף עם אננס על האש?

תאמין לי, אתה גאון! יצא לך מעולה.

ממש כמו טעם של שבת!"

השורה התחתונה:

"שבתון שבת-קדש לה'"

אני כל כך משתוקק שהשבת תגיע, כל כך מצפה לתחושת האנרגיות שיציפו את כל גופי...

לעונג שבת עם הפיצוחים...

למשחק הכדורגל של הקבוצה שלי!

תודו שלרגע התבלבלתם...

לחשוב שפעם זה היה באמת עונג השבת שלנו! היינו מחכים כל השבוע למשחק כדורגל, ה' ירחם עלינו. ממש חיים משבת לשבת, הימים שבין לבין כאילו לא נחשבו, הם בסך הכל היו פלטפורמה של "התארגנות" לדבר האמיתי, משחק הכדורגל!

מסתבר שלא היו "חיים" ולא היתה "שבת"... ה' ריחם עלינו וחזרנו בתשובה, והיום, ברוך ה', שכחנו איך נראה כדור...

לפעמים אני מנסה להיזכר מה כל כך משך אותי? איך השתניתי, ואיך כבר אין לי עניין בזה יותר? גיליתי דבר מעניין, שבכלל לא השתנתי... אני עדיין חי משבת לשבת...

ברור שאין מה להשוות, שבת היא מקור הברכה, היא מחיה את גופנו! אבל, במקום עשרה חבר'ה מהקבוצה שלי שרצים במגרש ורודפים אחרי כדור בניסיון לתפוס אותו, היום, ברוך ה', אני במתפלל במניין, ועשרה חבר'ה בבית הכנסת "רודפים" אחרי החזן ומנסים "לתפוס" אותו בתפילה...

והכי חשוב- היום אני תמיד מנצח.

בחרתי בה' – הקבוצה שלו אף פעם לא מפסידה.