פרשת בשלח: האם יש בך אמונה, או שאתה רק נותן אמון?

הקב"ה מצוה את משה "דבר אל בני ישראל ויסעו", אך לבני-ישראל לא פשוט כל-כך לקיים את ציווי ה'. הם מבחינים במלכוד שהם נתונים בו. הים ממולם, המצרים מאחוריהם והמדבר המאיים והמפחיד מצדיהם. בעיניהם נראה כי אפסו הסיכויים להינצל מסכנה נוראית זו. הם, שעד עתה האמינו בה', בכל האותות והמופתים, מתקשים כעת לעמוד במבחן האמונה הגורלי.

משה, לעומתם, אינו נראה מודאג. הוא הרי שמע את הבטחת הקב''ה כי הם יינצלו והמצרים יובסו, עד כדי ''וידעו כי אני ה'''. כיצד יתבצע הדבר? זאת לא גילה לו ה'.

המנהיג הרחום מרגיע את העם. "אל תיראו!" הוא נוסך בהם את רגש האמונה והבטחון בה', "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו', ה' ילחם לכם ואתם תחרישון!".

הלילה החשוך רצוף ברוחות עזות. גלי הים מתנשאים לגובה עשרים וחמשה מטרים, ובני ישראל רועדים עד מוות. למרות שהובטחו על ידי הקב"ה כי יעברו את הים, הם אינם מעיזים להציג את רגליהם במים הקרים והסוערים. זה, כבר מנוגד לגמרי לשכלם. זו כבר דרגת אמונה שגדולה על מדתם.

לפתע, בתוך כל האנדרלמוסיה, מפלס דרך בין ההמון אדם נחוש העונה לשם נחשון בן עמינדב.

את השכל הקר הוא מותיר על החוף, וכשהוא אזור בגלגל האמונה בלבד, הוא אוזר אומץ, הישר למים הגועשים קופץ, ולהתקדם נגד הזרם מתאמץ (תרתי משמע).

המים מגיעים כבר עד צווארו, ומאומה לא קורה. נראה כי הים אפילו אינו מתכנן לנוח מזעפו. להיפך, הוא גועש ורועש יותר. העם נדים בראשם למסכן שעוד רגע קט יהפוך טרף קל למשברי הים, אך הוא בשלו, ממשיך הלאה, לעומק.

הגלים מסתערים עליו מכל כיוון, מחשבים לבולעו, והוא זועק בנשימותיו האחרונות את הפסוקים (במזמור ס"ט שבתהילים) "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני...".

ואז קרה הנס המפתיע. משהגיע למקום אשר אין ממנו דרך חזרה ולא ניתן להצילו, רק אז נחצה לפתע הים, והוא חש יבשה יציבה מתחת לרגליו. באורח נסי ניהל ה' רוח מזרחית חזקה שביתרה את ים סוף והותירה מעבר יבש לבני ישראל שצעדו בבטחה "ביבשה בתוך הים", כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם".

שם, בעומק, התקיים מבחן האמונה של נחשון, שהציל את עם ישראל כולו.

נקודת הנסיון המרכזית בחייו של כל יהודי היא מבחן האמונה, בחינה אותה עובר הוא יום יום, שעה שעה. אמנם אדם לומד מוסר, מקיים מצוות ומתחזק בתפילה, אך מתי נבחנת כוונתו האמיתית? ברגע האמת! אם גם בשעת משבר הוא מצליח לעמוד בנסיון, הרי שאמונתו הוכיחה את עצמה. אך אם אינו מצליח לעמוד בנסיונותיו, הרי שאמונתו מתגלית כפטפוטי מלים מן השפה ולחוץ.

באמונה, לא מספיקה התיאוריה, היא צריכה גם להוכיח את עצמה בשעת מבחן. דומה הדבר לאדם המצטיין בלימודי נהיגה, שלא יקבל רשיון עד שיוכיח עצמו גם בשעת מבחן, כאשר יתמרן בהצלחה בין מכוניות על הכביש.

קל להצהיר 'אני מאמין', כולנו הרי מאמינים בני מאמינים, אך ההבדל הוא בדרגות האמונה – עד כמה אנו מאמינים... קל להאמין במה שרואים בעין, אך במה שמעל ההגיון, שדוקא בכך בא לידי ביטוי מבחן האמונה, קשה להאמין. קל לאדם להחשיב עצמו למאמין גדול כאשר הוא חש בטוב ואינו חסר מאום, אך כאשר מגיע מצב של משבר, וזה הזמן לממש את האמונה בפועל, כאן תכף באים הרהורים וספקות.

יכול האדם לשנן בפיו ענייני אמונה, לדרוש על אמונה ולחנך אחרים לאמונה, אבל עליו לעמול קשות על מנת לממש את האמונה, ולנהוג באופן מעשי באמונת ה' ללא שאלות וחקירות. הגדלות היא להמשיך להאמין ולבטוח גם במצב שאינו מובן, גם במצב שקשה.

יש החושבים כי אמונה פירושה אֵמוּן, כפי שנותנים אמון בבני אדם, ולכן טועים לחשוב ששייך להאמין רק עד גבול מסוים. אך למעשה רב המרחק בין 'אמונה' ל'אמון'. למשל, אנשים מפקידים כסף בבנק ונותנים בו אמון. האם הם מאמינים בבנק לגמרי? לא! עדיין מקנן החשש בלבם שמא ירד הכסף לטמיון בעקבות קריסת הבנק, ובפרט אם הפקידו סכום גדול. אם כן, אין זה נקרא אמונה, אלא נתינת אמון שבדרך כלל הכסף נשמר בבנק. לעומת זאת, אמונה בבורא עולם פירושה הסתמכות מוחלטת! אין מושג של אמונה לחצאין לשליש או לרביע!