הרב יצחק יוסף לפרשת בשלח: מנהגי ט"ו בשבט

ראש השנה לאילנות

א. השבוע יחול ט"ו בשבט, נדבר מענינים השייכים לט"ו בשבט. העולם טועים לחשוב שביום זה דנים את האילנות, וכך כתב בספר אדני פז (סי' קלא ס"ה, די"א ע"ד) שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות. אבל כבר העיר על זה רבי חיים נאה בספר שנות חיים (סי' לא הערה א), שהרי במשנה (ראש השנה טז.) אמרו: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח נידונים על התבואה, בעצרת - בשבועות - על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג הסוכות נידונים על המים. אם כן מפורש שבחג השבועות נידונים על פירות האילן. ומה שאמרו ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, זה לענין הלכות מעשרות, והלכות ערלה.

מנין שנות ערלה

ב. בפסוק נאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט כג-כה), גזירת הכתוב היא שלא לאכול את פירות האילן במשך שלש שנים, ובשנה הרביעית הוא נטע רבעי שיש קדושה בפירות וצריך לפדותם, ובשנה החמישית הפירות מותרים. איך מונים את חשבון השלש שנים? למשל אם נטע בסוף שנת תשע"ד - עד ט"ז אב - יש שבועיים עד ראש חודש אלול לקליטת הנטיעה, ואחר כך מראש חודש אלול עד ראש השנה תשע"ה שלשים יום בשנה חשובים שנה, מקילים עליו, לאחר מכן שנת תשע"ה היא שנה שניה, ושנת תשע"ו היא שלישית, ראש השנה תשע"ז עדיין לא יכול לאכול הפירות עד ט"ו בשבט תשע"ז שהוא ראש השנה לאילנות, כל הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט תשע"ז הם פירות ערלה, והפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט הם פירות של נטע רבעי, מחלל את הפירות ואוכל. רק נטיעה כזו שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב פחות משנה כמו שנה, החמרנו עליה בסופה להמתין עד ט"ו בשבט. אבל אם נטע קודם ט"ו בשבט ממתין שלש שנים בדיוק, ואין צריך להמתין עד ט"ו בשבט, כיון שלא הקלת עליה בתחלתה. דין זה של ט"ו בשבט לגבי ערלה הובא בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצד סעיף ד). וכן הובא בשלחן ערוך יו"ד (סי' שלא סעיף נז, קכה) לגבי מעשר שני או מעשר עני, ששנת המעשר מתחלפת בט"ו בשבט.

מיעוט המצוי

ג. הפירות שיש היום בחנויות מותר לקנותם ואין לחוש לאיסור ערלה, שהרי יש עליהם השגחה. וגם במקומות שאין השגחה אין לחוש לערלה, שהרי רוב הפירות הם מעצים ותיקים של שנים רבות בלי חשש ערלה, ועל סמך זה יכול לקנות פירות מהשוק בלי השגחה, כי כל דפריש מרובא פריש. אמנם יש אומרים שאם יש חשש של ערלה במיעוט המצוי צריך לברר, ולדעת המשכנות יעקב (סי' יז) עשרה אחוז זה כבר מיעוט המצוי, וכך היה מורה הרב אלישיב זצ"ל. אולם הריב"ש (סי' קצא) כתב לגבי הלכות טריפות שמיעוט המצוי הוא קרוב למחצה, דהיינו כשליש, 33 אחוז, אבל פחות מכך אין צריך לברר כיון שהוא בגדר מיעוט שאינו מצוי. ובודאי שאין פירות ערלה בשיעור כזה של 33%.

זהירות תולעים

ד. גם בהלכות תולעים הדין כן, כל פרי שהוא נגוע בתולעים במיעוט המצוי חייב בדיקה. למשל תפוז או קלמנטינה לא מצוי בהם תולעים, אלא אם כן יש בפרי איזה חלק מקולקל יתכן שיהיו בו תולעים, ולכן בדרך כלל אין צריך בדיקה. וכן גרעינים שחורים אין בהם מיעוט המצוי של תולעים, ואפילו להמשכנות יעקב הרי אין 10% של נגיעוּת, וכי מתוך ק"ג גרעינים מוצא 100 גר' מתוּלעים?! אבל פירות יבשים שמצוי בהם תולעים כמו תאנים בודאי שצריכים בדיקה מעיקר הדין, כיון שלפעמים יש בהם נגיעות אפילו יותר ממיעוט המצוי, ומי שלא יודע איך לבדוק את הפירות הללו שלא יאכל אותם, כי הם צריכים בדיקה טובה.

מנהג קדום

ה. בליל ט"ו בשבט נוהגים להביא פירות לשלחן, ויושבים עם כל המשפחה, זה מנהג קדום, מביא אותו בספר תיקון יששכר (דף כב סע"ב) שהיה בזמנו של מרן הבית יוסף. והמגן אברהם (סי' קלא ס"ק טז) מביא בשמו מנהג זה. ובפרט נוהגים להביא לשלחן פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וביניהם יש פירות שכאמור מצויים בהם תולעים וצריכים בדיקה יפה, לכן יזהיר את בני ביתו על כך, ויסביר להם את חומרת הענין, כי האוכל תולעת אחת חייב חמש מלקיות, המנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט אפילו לא מוזכר בשלחן ערוך, ובודאי שבשביל מנהג כזה אין לו להכשל באכילת תולעים.

לנצל את ההזדמנות

ו. מאחר שכל המשפחה באים לסדר ט"ו בשבט, הגדולים עם הקטנים, יש לנצל את ההזדמנות לומר להם הלכות ברכות, אלו הלכות קשות ומסובכות עם הרבה פרטים, אפילו יותר פרטים מהלכות טהרת המשפחה. לפני 25 שנה, כשיצא לאור ספר ילקוט יוסף הלכות ברכות, הבאנו את הספר לחכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, והוא התפעל מאוד, אמר: "אני מסופק אם יש בדור תלמיד חכם אחד שבקי בכל הפרטים של הלכות ברכות". ויש כמה פרטים שמרן זצ"ל חזר בו בהלכות ברכות. ובט"ו בשבט זה הזמן לומר לבני ביתו כמה חידושים בהלכות ברכות, והקטנים יאמר להם איזה מעשה למשוך את ליבם.

זבת חלב ודבש

ז. בכתובות (קיא סע"ב) כמה אמוראים מעידים על שבח ארץ ישראל שהיתה זבת חלב ודבש, ראו תאנים עסיסיות שנוטפות דבש, וכמובן מ'זבל כימי' כזה מצויין גדלו עשבים משובחים, והעזים היו אוכלים עשבים אלו ומיד היו הדדים שלהם מתמלאים חלב, והחלב היה נוטף ומתערב עם הדבש של התאנים וכך היה זורם כמו נהר של חלב ודבש באורך כמה מילין. וכמו כן סיפרו שם (קיב.) על כמה אמוראים שהביאו להם אפרסק ענק, אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתם שליש. ועוד מסופר שם על כך שאשכול ענבים בכרם היה נראה מרחוק כמו ראשי בקר, מרוב גודלם של הפירות.

הטעם המיוחד

ח. היום הטעם של הפירות אינו משובח כאז, אבל עדיין היום הפירות של ארץ ישראל טעימים יותר מפירות חו"ל. לפני כמה שנים הזדמן לי להיות בצרפת בט"ו בשבט, וערכו שם שלחן ארוך עם הרבה פירות מינים ממינים שונים, טעמנו קצת מהפירות להודות לקדוש ברוך הוא על כל מה שברא, והיה חסר בהם את הטעם המיוחד שיש בפירות ארץ ישראל. אפילו הבננה של ארץ ישראל טעימה יותר. לכן כדאי להביא בעיקר פירות מארץ ישראל, ובפרט שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

קדימה בברכות

ט. על כל פירות העץ, מברך בורא פרי העץ. אבל יש חילוק לגבי ברכה אחרונה, על פירות שבעת המינים - כמו תמרים וכדומה - מברך ברכה אחרונה 'על העץ', ואילו על שאר פירות כמו תפוח/תפוז/אגס מברך ברכה אחרונה בורא נפשות. ואם יש בשלחן פירות שברכותיהם שוות - כולם פירות העץ - מברך על פרי משבעת המינים ופוטר את כולם. ואם אין ברכותיהם שוות - יש לו בשלחן גם פירות האדמה - אם הוא מחבב את פרי האדמה יותר עדיף לו להקדים ולברך על פרי האדמה. וכל זה לענין להקדים בברכה, אבל לאחר שכבר בירך בורא פרי העץ, אין סדר לאכילת הפירות ומה שירצה יאכל, ולא כאותם שמקפידים על סדר אכילת הפירות.

צריך ללמוד הלכות ברכות

י. נאמר בפסוק (תהלים סח, כ): "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה". דרשו חז"ל: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, וכן כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכות מ.). ולכן אף על פי שאמרו במשנה (שם) שאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, וכן אמרו שם שעל הכל אם אמר שהכל יצא, לא יאמר איני צריך ללמוד הלכות ברכות, הרי אם מברך שהכל יצא, זה דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לברר מה הברכה הראויה לפרי זה, ולכן ילמד הלכות ברכות וידע לברך על כל דבר כברכתו.

סברס

יא. מה מברך על סברס? הכלל הוא שכאשר לוקטים את הפרי ועדיין העץ נשאר קיים ואין צריך לזורעו כל שנה מחדש, הוא פרי העץ (ברכות מ.). וכן הוא בסברס שגזעו מתקיים שנים רבות והפרי עצמו מתחדש משנה לשנה, לכן מברכים עליו בורא פרי העץ. ואף על פי שבירושלמי (כלאים סוף פרק ה) אמרו שעל מיני אטד - צמח קוצני - מברך בורא פרי האדמה, זה דוקא בפירות גרועים שאינם ראויים לאכילה, אבל הסברס הוא פרי טוב ומשובח, ולכן ברכתו העץ. לא יאמר: אברך האדמה, הרי יוצא ידי חובה. זה בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לברך ברכה הראויה, העץ.

(צילום: shutterstock)

שהחיינו

יב. שאלה מהקהל: האם יברך על סברס חדש שהחיינו?

תשובת הרב: צריך לברר אם הוא חדש ולא מקירור, כי אם הוא מגיע מקירור זו ברכה לבטלה. ולכן לא יזדרז לברך שהחיינו, רק אם יודע בבירור שהוא חדש יברך שהחיינו. אם יש לך ספק תקנה חולצה חדשה לכבוד ט"ו בשבט, ותברך עליה שהחיינו ותכוין לפטור את הפרי. הרווחת גם חולצה וגם פרי חדש...

אמרתי פעם שטוב להגיד שיעור בהלכות ברכות הנהנין, כך הקהל נהנים, כי מרגישים כאילו הם טועמים את הפירות...

ברכות דרבנן

יג. בגמ' ברכות ריש פרק ו' (לה.) דנו מהיכן למדנו שצריך לברך לפני האכילה, ולבסוף אמרו מסברא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ועוד אמרו שם שיש לכאורה סתירה בפסוקים, נאמר "לה' הארץ ומלואה", ומאידך נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ותירצו: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. ומכאן למדנו שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כמו שאוכל קרבן קדוש, כמו מעילה, קודם הברכה זה אסור בהנאה, לאחר הברכה כאילו קנה ומותר לו לאכול. לפי מסקנת הש"ס שחובת הברכה נלמדת מסברא, כותב הפני יהושע שזו חובה דאורייתא, שהרי בש"ס כמה פעמים אמרו "למה לי קרא סברא היא" (לדוגמא בבבא קמא כו:), כלומר כשיש סברא אין צורך לכתוב דבר זה בפירוש בפסוק, אם כן מבואר שסברא היא דאורייתא, כי אילו היה כחה של סברא לחייב רק מדרבנן, אזי צריך פסוק ללמד שהוא מהתורה, אלא ודאי שסברא כחה לחייב מהתורה. ואם כן ברכות הנהנין הם מהתורה לפי דברי הפני יהושע. אבל להלכה בודאי שכל הברכות הם מדרבנן, רק ברכת המזון היא מהתורה שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת", ובירושלמי (ריש ברכות בעמוד השני) מפורש על כל הברכות שהסתפק אם בירך אינו מברך מספק כיון שהם מדרבנן, חוץ מברכת המזון שהיא מהתורה. ולהלכה כל הברכות - ברכות השבח וברכות המצוות וברכות הנהנין - הן מדרבנן. לגבי ברכות התורה יש מחלוקת גדולה אם הם מהתורה, וכן לגבי ברכת מעין שלש יש מחלוקת גדולה, ולדעת רוב הפוסקים ברכות אלו דאורייתא, אבל מרן השלחן ערוך (סימן קפד סעיף ד, וסי' רט סעיף ג) חשש לדעת הרמב"ם ופסק שכל הברכות דרבנן, ורק ברכת המזון דאורייתא. ולכן אם אכל עוגה או ענבים, ומסופק אם בירך ברכה אחרונה, סב"ל, ספק ברכות להקל, ולא יברך מספק. וכן אם מסופק אם בירך על כוס שתיה ברכת שהכל, לא יברך, וישתה, כי ספק דרבנן להקל. אילו ברכות הנהנין היו דאורייתא - כדברי הפני יהושע - היה צריך לברך מספק, אבל ברכות הנהנין הן מדרבנן, ומה שאמרו סברא דאורייתא, זה דוקא בסברא אלימתא, סברא חזקה שאי אפשר לדחותה, אבל סברא זו ניתן להתווכח עליה, מנין שצריך לברך, אולי יאמר רק תודה לקדוש ברוך הוא וישתה? חכמים הם שתיקנו לברך, וספק ברכות להקל.

כאילו מעל

יד. כותב האבודרהם (תחילת הלכות ברכות)- אחד מהראשונים ומרן הבית יוסף מביא אותו הרבה - חידוש גדול, שמה שאמרו בגמ' שמי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, זה אפילו כשמברך אבל לא את הברכה שתיקנו חכמים, אמנם יצא ידי חובתו, אבל נחשב כאילו מעל. לכן חשוב ללמד לבני ביתו מה צריך לברך לכתחילה על כל דבר.

לדר

טו. דנו הפוסקים בענין ברכת הלֶדֶר, קמרדין בערבית, הוא משמש מיובש, היום יש לדר מזוייף בצבעים שונים כמו סגול ואדום, הלדר האמיתי היה מגיע מלבנון וסוריה, והוא עבה וסמיך[1]. אפילו אם היו שם תולעים הוא טחון ובטלים בששים, כי בריה שלמה לא בטלה אפילו באלף, אבל לאחר שנתרסקה בטלה בששים[2]. אני זוכר שמרן זיע"א היה נוהג לברך על הלדר בורא פרי העץ. אך העולם נוהג לברך עליו שהכל, וכך מעיד הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כח), שמנהגם לברך עליו שהכל, והוא כותב שהטעם לזה מפני המחלוקת שיש בפירות מרוסקים אם השתנתה ברכתם, ומפני סב"ל הם נוהגים לברך שהכל.

ממרח תמרים

טז. כוונת הרב פעלים לדברי הגמ' ברכות (לח.): "טרימא מהו? מברכים עליהם בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא". כלומר, אם סוחט תפוז אנחנו יודעים שעל המיץ מברך ברכת שהכל, הגמ' שם מגדירה את המיץ כ'זיעה בעלמא', אבל מה מברכים על טרימא - תמרים מעוכים - שהוא הפרי עצמו רק שהוא מרוסק? ומסקנת הגמ' שמברך העץ כיון שבמלתייהו קיימי, הפרי נשאר כמות שהוא. רש"י פירש שמדובר שהתמרים כתושים קצת ולא מרוסקים לגמרי, משמע שאם ריסק לגמרי - וכל שכן אם טחן במיקסר - מברך שהכל, כך מדייק בשו"ת תרומת הדשן (סי' כט) מדברי רש"י. וכך פסק הרמ"א (סי' רב סעיף ז). אולם הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הלכה ד) פירש: שהוציא את הגרעינים מהתמר ומיעכן ביד, ועשאם כמין עיסה מברך העץ. להרמב"ם מובן מדוע אמרו בגמ' על משקה הפירות שברכתו שהכל כיון שהוא זיעה בעלמא, אבל לרש"י יקשה למה צריך להגיע לטעם של זיעה, הרי אפילו פרי ממש שמרוסק לגמרי מברך עליו שהכל? כך הקשה הסטייפלר בקהילות יעקב (ברכות סימן כב). יש מתרצים קושיא זו, שבאו לומר שאפילו בדבש תמרים שדרכו בכך מברך עליו שהכל, כיון שהוא זיעה בעלמא.

מרן ורמ"א

יז. מרן השלחן ערוך (סימן רב סעיף ז) העתיק להלכה את לשון הרמב"ם, ומשמע אפילו מרוסק לגמרי מברך העץ, וברכת מעין שלש. ואין חילוק בין ריסק ביד לריסק בכלי - כמו שחשב באור לציון (ח"ב עמ' קטו אות ב)- שהרי מבואר בבית יוסף (ס"ס רד) שאפילו הוא מרוסק לגמרי ברכתו העץ. והרמ"א פסק כשיטת רש"י שאם הוא מרוסק לגמרי מברך שהכל.

לא אומרים סב"ל

יח. הרב כנסת הגדולה (סי' רב הגב"י אות ט)- לפני יותר מ-300 שנה - כותב, שאם התמרים מעוכים לגמרי יש לברך שהכל כדעת הרמ"א, שהרי ספק ברכות להקל, עשה שלום בין ספרדים לאשכנזים, גם הספרדים יעשו כמו האשכנזים ויברכו שהכל. אבל לא מצאנו להיפך, שאשכנזים יעשו כמו הספרדים... גם הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' טו) כתב שאומרים סב"ל נגד מרן. ואם כן לכאורה יש לנו לחוש לרש"י שסובר שאם מעוכים לגמרי ברכתם שהכל. וכ"כ בשו"ת רב פעלים הנ"ל. וכן פסק בכף החיים (סי' רב ס"ק נז). אולם הרב כתב ביחוה דעת (ח"ב סי' לה)- כבר לפני 40 שנה - כלל חשוב בסב"ל נגד מרן, במקום שאין חשש של שקר בברכתו, ובדיעבד יוצא ידי חובה, לא אומרים סב"ל, אלא עושים כדעת מרן. יש ראיה לזה מדין בוסר שצריך לברך עליו שהכל, כתב המגן אברהם (סי' רו סק"א) והוא הדין בתמרים מעוכים לגמרי, הרי גם לשיטת רש"י אין כאן שקר כי התמרים באו מהעץ ובדיעבד שבירך בורא פרי העץ לכל הדעות יצא ידי חובה ואין חשש של ברכה לבטלה, יש לפסוק כדעת מרן שקבלנו הוראותיו ולברך העץ שהיא ברכה מבוררת.

פירה

יט. וכן פירה - תפוח אדמה מרוסק - אפילו מרוסק לגמרי במיקסר, ולא ניכרת צורתו, מברך ברכת בורא פרי האדמה, כיון שלא נעשה מיץ, במלתייהו קיימי. עדיף לעשות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו ולברך ברכה מבוררת. ובפרט לפי מה שכתב האבודרהם, שאם משנה מהברכה שתיקנו חכמים הרי זה כאילו מעל.

ספרדי יוציא אשכנזי

כ. אם אשכנזי רוצה לברך העץ על תמרים מעוכים כדעת מרן, אבל חושש לדברי הרמ"א שכתב לברך שהכל, ורוצה האשכנזי שנוציא אותו בברכת העץ, יכול לשמוע ולצאת ידי חובה, ואין כאן חשש ברכה לבטלה, שהרי אין איסור לא תשא בשמיעה. אמנם יש דיון באחרונים לגבי מי שבירך להוציא את חבירו בברכת העץ, והשומע נמלך ולא רוצה לטעום, יש אומרים שלא צריך לטעום, ויש אומרים שצריך לטעום, ולכן בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' כד אות ה) כותב שלכתחילה אין לשומע להימלך, ועליו לטעום. אבל בנידוננו אם רוצה האשכנזי לשמוע ולצאת ידי חובה מספרדי, הרשות בידו.

סוכר

כא. יש תלמיד חכם אחד שכתב באיזו חוברת להקשות[3] על הכלל האמור, שכשאינו משקר בברכתו אין לומר סב"ל, אלא מברך את הברכה המבוררת, מדברי הטור (סי' רב) לגבי ברכת הסוכר, שנחלקו הגאונים, והראשונים, יש אומרים העץ, ויש אומרים האדמה, והרמב"ם אומר לברך שהכל. וכתב מרן הבית יוסף: כיון שזו מחלוקת עדיף לברך שהכל, כי על הכל אם אמר שהכל יצא. ולמה לא יברך ברכה מבוררת - העץ או האדמה - הרי אינו משקר? והתשובה על כך: הרדב"ז בתשובה מתאר איך עושים את הסוכר, מבשלים את קני הסוכר או את סלק הסוכר במים, ולאחר שהמים רותחים הרבה ומתאדים, הסוכר שוקע, והרי פנים חדשות באו לכאן, ולכן לדעת הפוסקים שצריך לברך עליו שהכל אפילו בדיעבד שבירך עליו העץ לא יצא כיון שהפך למים ואינו פרי.

שוקולד

כב. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' צא) תמה על הספרדים שהולכים בשיטת מרן הבית יוסף שעל תמרים מעוכים מברכים העץ, מדוע על השוקולד מברכים שהכל, והלא גם השוקולד עשוי מגרגרי קקאו שחוקים עם סוכר שבא למתק את הקקאו. ותירץ שהקקאו שונה בכך שאינו ראוי לאוכלו כמות שהוא אלא על ידי בישול בתערובת עם סוכר, ולכן אינו חשוב כל כך לברך עליו העץ. כבר לפני כ-45 שנה שאל אותנו על כך הגאון רבי שלמה פישר שיחיה עד מאה ועשרים[4], אני למדתי אתו חברותא והוא העריך מאוד את מרן זיע"א. יום אחד הוא מתקיף אותי: אבא שלך אומר כל הזמן "קבלנו הוראות מרן", מדוע אתה מברך על שוקולד שהכל, הרי זה עשוי מפולי קקאו טחונים, ומה זה שונה מתמרים מעוכים שמברך עליהם העץ? לכאורה הוא צודק, אבל בילקוט יוסף (הלכות ברכות עמ' תל) הבאנו - מלבד התירוץ של הרב אוירבך - תירוץ לפי דברי הרב ברכת יוסף ידיד (ח"ב דף כו ע"א) לגבי הלדר, שאם הצטרפו חמשה דברים ברכתו שהכל, ואלו הם: 1. נשתנה שמו, 2. נשתנה טעמו, 3. נשתנה מראיתו, 4. יש בו תערובת, 5. עבר בישול, זה לא נקרא 'במילתייהו קיימי', ואכן בלדר יש תערובת של קינמון וסוכר ושאר התנאים הנ"ל, ולכן נוהגים לברך שהכל. וגם בשוקולד יש את חמשת התנאים הללו- השתנה שמו לשוקולד, השתנה טעמו, מראיתו, עירבו בו סוכר וחומרים נוספים, ועבר בישול, ולכן נהגו לברך שהכל. והוא הדין לממתק 'אגוזי' שיש בו את כל התנאים הנ"ל, מברכים שהכל. אבל ממתק בוטנים נראה לעין כל שהוא מבוטנים, ולכן ברכתו האדמה, וכן שניצל תירס ניכר ולכן ברכתו האדמה. ולפי זה מה שמברכים על לדר שהכל, זה לא מפני שחוששים לדעת הרמ"א, אלא מפני שיתכן שגם מרן יודה שברכתו שהכל אחר שיש בו כל חמשת התנאים. אבל מי שיברך על שוקולד ועל לדר אמיתי העץ לא הפסיד.

במבה

כג. יש דברים שאי אפשר לאכול בלי לנפח או לרסק. בזמנו היה ויכוח הרבה על ברכת הבמבה, פעם גם אנחנו חשבנו שצריך לברך עליה שהכל, אבל לפני שבע/שמונה שנים הלכתי למגדל העמק לתת שיעור אצל הרב גרוסמן, אחר כך ביקשו שאבוא למפעל של הבמבה לראות את אופן הייצור, כדי לקבוע את הברכה, הסכמתי. כשהגעתי לשם[5] הסבירו לי שבהוואי זורעים זן מיוחד של תירס שלא ראוי לאכילה, הוא קשה כאבן, כמו התירס של הפופקורן, עושים ממנו או פופקורן, או שמרסקים ועושים ממנו במבה, ועקבתי אחרי כל תהליך הייצור וראיתי שלוקחים את התירס אחרי שהוא גרוס כמו סוכר, ומזלפים עליו מעט מים שיהיה לחלוחית והגרגירים נכנסים לצינור שיש בו מאה מעלות חום, מכאן ומכאן סגר עליהם המדבר, הגרגירים מתנפחים ונדבקים עד שנעשים כמו נחש ארוך בצורת הצינור, ויש סכין שמסתובב כמו מאוורר וחותך אותו לחתיכות קטנות, ואחר כך יש עוד מאוורר שמפזר חמאת בוטנים ותבלינים על הבמבה, לקחתי מכל דבר קצת והלכתי ללמוד את הנושא, וראיתי מה שכתב רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב טז ח"ב דף קמג ע"ב) שדבר שהדרך לאכול אותו הוא דוקא בצורה זו, ועל דעת כן נוטעים אותו, ברכתו לא משתנה. ולפי זה מאחר שהבמבה נעשית מתירס מיוחד שנזרע לשם כך, מברכים עליו האדמה. וכן מבואר לפי דברי מהר"ם מרוטנבורג לגבי בשמים שחוקים המעורבים בדבש שמברך האדמה, מאחר שאורחייהו בהכי, דרכם בכך. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רג סעיף ז). והחיי אדם (כלל נא סעיף י). והגר"ז (סימן רב סעיף יז). והמשנה ברורה (סי' רב ס"ק יב). וכן מבואר מדברי מרן הכסף משנה (פ"ח מהלכות ברכות ה"ז). כתבתי תשובה שלימה על זה, וקבעתי עם מרן זיע"א[6] שאבוא לדבר עמו על הבמבה. כשהגעתי הראיתי לו את הגרעינים, ואת הרסק שלהם, וסיפרתי לו שמגדלים אותם או לפופקורן או לבמבה, ובמקסיקו מגדלים אותם לעשות מהם טורטיה, אבל לא נועד לאוכלו כמות שהוא. הבאתי לו את הצילום של כל הפוסקים, וקרא את רבינו ירוחם פעמיים, וכן את שאר הפוסקים, אחר כך אמר: אני מסכים אתך, תביא לי במבה, ובירך בורא פרי האדמה. באותה שנה הייתי אצלו בליל הסדר, אחרי הקידוש ביקש שיביאו בוטנים ושקדים לחלק לילדים, אבל שכחו לקנות קליות ואגוזים, ביקש משהו אחר, הביאו לו במבה. שאל אותי: פלוני! מה מברכים על זה? אמרתי: האדמה, ובירך האדמה.

(צילום: shutterstock)

זה לא שקר

כד. בירחון 'אור תורה' כתבו שהסיפור הזה שקר, כי איך מרן שאל את בנו מה ההלכה?! אבל אני חי וקיים ב"ה, תשאלו אותי, צריך שיהיה בין אדם לחבירו, התשובה על כך פשוטה, מרן רצה לפרגן לי, הרב למד מהאשכנזים לפרגן, אצל הספרדים לא מפרגנים רק מעירים, ותמיד מרן אמר לנו: תלמדו מהאשכנזים לפרגן ולעודד, רק לא טוב להגזים יותר מידי כמו האשכנזים, פעם היינו באירוסין של אחד מבני המשפחה, וישבתי ליד מרן, והיה אחד ששיבח את החתן אמר עליו: 'כולו תויְרֵה', ומרן שישב לידי לחש לי באוזן: מה הוא מגזים, איזה כולו תוירה, איזה בתיך... היה דיין אחד שחיבר ספר ובא למרן עם ספרו, ומרן נתן לו סתירות של חיבה, אחרי שיצא אמר לי מרן: אני הייתי מתבייש להוציא ספר כזה, כולו ליקוטים אבל בפניו הוא פירגן לו. מרן רצה לפרגן לי, למה לומר שהיה שקר?!

מה זה מעשה רב

כה. אין חילוק בין סוגי הבמבות, על כולם מברכים האדמה, כי את כולם מייצרים באותו אופן מאותו תירס. ולא שייך לומר בזה סב"ל, שהרי אין כאן שקר, ולכל הדעות יצא ידי חובה בברכת האדמה, לכן עדיף לברך ברכה מבוררת. ובפרט שיש לנו מעשה רב פעמיים שבירך האדמה, לא סתם אומרים 'מעשה רב' בלי ללמוד, 'כך ראיתי', אולי ראה בחלום. יכתוב תשובה ואז מעשה רב מסייע.