החקלאי החרדי מכפר גדעון: "כשאני אומר ’ותן טל ומטר לברכה’ אני מרגיש כמו בתפילת יום כיפור"

זאב שטיגליץ מתעורר בכל בוקר בשעה 5:15, ומיד אחרי תפילת שחרית הוא ניגש לעמל יומו: עולה על הטרקטור ושועט אל השדות החקלאיים שמקיפים את ביתו, הוא מדשן את השדות ומטפל בהם, ולאחר מכן יוצא לעבודתו כמשגיח כשרות במפעל לקופסאות שימורים שבעיר עפולה.

כבר 63 שנה שסדר יומו של שטיגליץ מורכב בעיקרו מעבודה קשה בשדה, ולרגע לא נמאס לו לעסוק בכך. "נולדתי לתוך עולם החקלאות", הוא מספר על עצמו. "עד גיל ארבע התגוררה משפחתי במושב בית הלל שנחשב ליישוב חילוני. אבל אבי ז"ל רצה לגדל את הילדים על פי רוח התורה והיהדות, ולכן עברנו להתגורר בכפר גדעון, שזהו יישוב חקלאי שברובו חרדי". ומאז, כפי שניתן לראות, זאב שטיגליץ נמצא בשדה. חורש את אדמותיו, מטפל בהן ומתפרנס מן המשק הפרטי שלו.

"לא לוקח אחריות על חרקים"

את הימים הראשונים שלו כילד בכפר גדעון זוכר שטיגליץ כבלתי פשוטים בעליל. "הייתי אז ילד קטן", הוא מספר, "ובאותה תקופה לא הצליחו ראשי הכפר לחבר אותנו לחשמל, אז במשך כמה שנים היה ביתנו מואר באמצעות עששיות בלבד".

גם החקלאות שהייתה באותם ימים היא לא כמו זו שמוכרת לנו כיום. "אני זוכר שהחרישה בשדות התבצעה על ידי פרדות. איפה זה קיים כיום? היום כל המציאות היא אחרת. באותם ימים גם הייתי אחראי על חליבת הפרות ברפת שלנו, ועשיתי זאת כמובן בידיים. מי הכיר אז שימוש במכונות?"

עם זאת, זאב מציין כי גם היום הוא מדשדש מעט מאחור ביחס לאחרים. "כיום רוב החקלאים עובדים בטרקטורים גדולים ומעבדים אלפי דונמים. אבל אני עושה את כל העבודה בעצמי, לבדי. יש לי את הטרקטור הקטן שלי והשדות שלי כוללים 100 דונם בלבד, ואני גם מבצע את העבודות לבדי – חרישה זריעה, ריסוס, וכו'. כשיש צורך בפעולות מאוד מיוחדות כמו למשל באמצעות קומביין אני מזמין פועלים, כי אין לי את הכלים הנדרשים לשם כך".

ומה אתה מגדל בשדות?

"כיום אני מגדל בעיקר פלחה, וגם פטרוזיליה, רוקט, ועוד כל פירות וירקות, אבל זה משתנה מעונה לעונה, לפי הכדאיות. בעבר ניסיתי לגדל ירקות ללא חרקים כמו כרובית, ברוקולי, כרוב וחסה, אבל עזבתי את הענף הזה כי הרגשתי שבגלל סכנת החרקים האחריות המוטלת עליי היא גדולה מידי. הרי בקיץ אן סיכוי לגדל את הירקות האלו בלי תולעים, וצריך גם לרסס אותם שלוש פעמים בשבוע, אז מי מסוגל לקחת אחריות על כך? לכן עזבתי את הענף הזה".

גם עצים שטיגליץ ממעט לגדל בשדותיו, אך בנוגע לכך המניעים הם אחרים. "יש בעיה קשה עם גידול של עצים בארץ, כי העצים של היום מפסיקים בדרך כלל אחרי 12 שנה להניב פירות, ולכן יש צורך לעקור אותם ולטעת חדשים. אין ברירה, ורוב החקלאים בארץ באמת עושים את זה, אבל אני לא מסוגל להעלות בדעתי לעקור עצים. כתוב 'כי האדם עץ השדה', ואני לא מוכן למכור את הרוחניות שלי בשביל פרנסה, אז חדלתי, כמעט לגמרי מגידול עצי הפרי".

האם בסך הכל משתלם מבחינה כלכלית להיות חקלאי?

"האמת היא, שלא ממש", הוא משיב בכנות. "אומנם אתם יכולים לקנות בחנות כרוב במחיר של 12 שקלים ולחשוב שאתם מפרנסים אותי, אבל אני מקבל ממנו בסך הכל סכום של 1.20, וכך גם בנוגע ליתר גידולי השדה. החקלאי מרוויח סכום פעוט מאוד, וכמעט לא מכסה את ההוצאות. אין לי בעיה עם דמי התיווך שלוקחים המתווכים שרוכשים מאתנו את הסחורה, אבל עיקר הפער הוא בגלל רשתות השיווק שמרשות לעצמם להעלות מחירים בלי שום פרופורציה, ומאוד כואב לי על כך. כי ידוע לי שיש הרבה מאוד חקלאים שעזבו את הענף הזה, בגלל חוסר הכדאיות".

גיבורי כוח

ככל שממשיכים לשוחח עם זאב, כך מבינים יותר ויותר עד כמה שהעיסוק בחקלאות אינו דבר לא קל.  "חקלאי מוכרח להיות אדם מלא באמונה", הוא מסביר לנו, "אתה אף פעם לא יודע מה תהיה המשכורת שלך וכמה תרוויח. אתה תמיד צריך להתפלל, וכשיש שנים בהן יש בצורת, כמו למשל בשנה שעברה, אז אני מתפלל 'ותן טל ומטר לברכה' ומרגיש כמו בתפילת יום כיפור. אני יודע שאם לא נזכה לטל ולמטר, אני לא אחזיר את ההשקעה".

האמונה הופכת לנצרכת עוד יותר כאשר מדובר בשנת השמיטה. "ברוך ה' זכיתי לשמור תשע שנות שמיטה בחיי", מספר זאב בסיפוק, "האמת היא שבכל שנה מחדש יש ניסיון, כי לא קל לעמוד מול השדה שלך מבלי לעבוד או לעשות את הפעולות הנדרשות. "אומרים עלינו, החקלאים, שאנחנו 'גיבורי כוח עושי דברו'", הוא מוסיף, "ופעם שאל אותי מישהו: מה הגבורה הגדולה שלכם – להתבטל שנה שלמה ולא לעבוד? איזו גבורה יש כאן? אלא שיש דברים שרק חקלאי מסוגל להבין – הדגדוג הזה שיש לך באצבעות והרצון לטפל בעצי השדה - זהו רצון שזורם לך בעורקים. מאוד קשה לעמוד מנגד".

וזה גם מה שגרם לו באחת השנים לזרוע בערב שנת השמיטה. הזריעה התבצעה בפועל לפני ראש השנה, ולכן היה לו היתר למכור חלק מהכמות ולהשתמש בה. "זהו דבר שמותר בדיעבד, אבל בסופו של דבר ראיתי שסכום הכסף שקיבלתי על מה שקצרתי באותה שנה, זהה בדיוק לסכום שהפסדתי בשנה שלאחר מכן בשדות. זה המחיש לי בצורה הברורה ביותר שכאשר שומרים שמיטה, חייבים לעשות את זה עד הסוף, לא לזרוע כלום, ולא להתחכם". 

מקרה נוסף שחיזק את אמונתו היה דווקא עם הכבשים שהוא מגדל. "לפני בערך 15 שנה הרב אליישיב היה מעוניין בקיום מצוות ראשית הגז, כי זו מצווה שהוא מעולם לא זכה לקיים", הוא מספר, "בני ביתו הגיעו אליי וביקשו שאזכה אותו בקיום המצווה. כמובן שהסכמתי. הגעתי לירושלים עם חמש כבשים וערכנו מעמד רב משתתפים בו הרב קנה את הכבשים ולאחר מכן גזז את הצמר שלהן. היה אירוע מאוד גדול, ובסיומו ביקשתי שהרב ימכור לי את הכבשים בחזרה, אבל הרב סירב ואמר שיש עם זה בעיה הלכתית. כששמעתי את הדברים הצעתי שהרב יחזיר לי את הכבשים, ואני מתחייב למכור אותן למחרת לגוי. הרב החזיר, ובאמת בבוקר המחרת כבר מכרתי את הכבשים לגוי, אבל מיד לאחר מכן קניתי אותן ממנו בחזרה, ממש כפי שעושים במכירת חמץ".

למרות שהפעולה שביצע שטיגליץ הייתה לכאורה מותרת, הוא מספר שלא הרוויח מכך דבר. "מתוך אותן חמש כבשים היו שלוש שנגנבו ממני ושתיים שמתו", הוא אומר, "אלו כבשים שלא ראיתי בהן שום ברכה, וגם מהמקרה הזה למדתי ללכת בראש ישר, ולא לנסות להתחכם".

"מה שמגיע לך – תקבל"

בימים אלו של ערב ט"ו בשבט מציין שטיגליץ שהוא יוצא לשדותיו ומלא בסיפוק. "הגשם ירד השנה ממש בכמויות הנדרשת, היבול מתפתח מצוין, וכעת, בתקופה זו אפשר לראות את הכל צומח ומלבלב", הוא מתרגש, אבל עדיין הוא מציין שמידי יום ביומו הוא מקפיד להתפלל תפילה מיוחדת על הגשם.

"אני רואה בחוש איך שמפתח הגשמים רק בידיו של הקב"ה, ואם ה' לא מוריד גשם, אז אין שום דרך אחרת לקבל אותו. אגב, אפשר לראות שבשנה שעברה אזור הדרום קיבל יותר גשם מאשר אזור הצפון", הוא מעיר, ומבחינתו הסיבה לכך ברורה – "בשנה קודם לכן, שהייתה שנת שמיטה, היו הרבה יותר יישובים בדרום ששמרו שמיטה מאשר יישובים בצפון, אז הם פשוט התברכו יותר".

שטיגליץ אומר את הדברים והוא בטוח בהם במאה אחוזים. "בדרום ירד 500 מ"מ ולנו בצפון ירד רק 280 מ"מ. זה אומר שמה שמגיע לך אתה מקבל, ומה שלא מגיע – פשוט לא", הוא קובע באמונה תמימה.