איך לבלבו התעודות בבית הורי בחג האילנות?

התעודות מאד מבלבלות אותנו, ההורים.

עובדה שהורים רבים נאלמים דום לפני שהם פותחים את התעודות של ילדיהם.

הם חושבים או אומרים לעצמם:

"מי יודע מה הוא הולך להביא לי הפעם?".

"נראה אם המורה הזה מכיר את הילד שלי בכלל...".

"עוד מאז היותי ילד, אני שונא את היום הזה שבו מחלקים תעודות".

כשמגיעה השעה, נעמדים  ההורים בפתח הבית, ידיהם על מתניהם, והם מחכים שם לגזר דינם.

לגזר דין עצמם, לא לגזר הדין של בעל התעודה.

עכשיו מתחיל המחזה.

איך הם יגיבו למראה התעודה?

יש הורים מכל הסוגים. ישנם המתרגשים האמתיים, אלו על פי רוב ההורים לילדים שתעודתם משעממת.

ישנם השואלים: איך זה בתורה 7? אתה לא שולט בחומר? אבל אבא לומד אתך כל שבת, לא?

ישנם הכועסים ממש: איך אתה עושה לי דבר כזה? אני אחשוב עם אבא איזה עונש מגיע לך!

ישנם השותקים ובולעים את לשונם, מתוך בהלה או מתוך כך שאינם יודעים מה עליהם לעשות.

ויש כאלו שהם כמו אבא שלי. כמו שהוא נהג לעשות בהיותי ילדה, ואחר כך המשיך יחד עם אימא שלי לנהוג כך עם תעודות הנכדים.

יום של קבלת התעודה היה בבית יום של התרגשות ושמחה. אימא הכינה ארוחה מיוחדת שריחה נישא למרחוק (לא פעם זה היה ממש משתדך טוב עם ט"ו בשבט). הטייפ עם שירים חסידיים שקטים פעל בחדר, ההסקה חיממה את הבית ואנחנו, הילדים, נכנסנו עם התעודות.

כולם הגיעו מוקדם באותו יום. גם ההורים שלי, ששניהם היו מורים בישראל.

הגשנו את התעודות להורים. אבא פתח את התעודה, ולפני שראה מהם הציונים, היה מחבק את הילד שהגיש את התעודה ואומר: "איזה יופי. אתה מרוצה?"

אם הילד ענה: כן! אבא היה צובט לו בלחיו, מוציא מהכיס מטבע של כסף, מגיש לו ואומר: "זה בשבילך, בגלל שעמלת בלימוד".

אם הילד ענה: לא! אבא היה צובט לו בלחיו, מוציא מהכיס מטבע של כסף, מגיש לו ואומר: זה בשבילך, בגלל שעמלת בלימוד.

אחר כך, תוך כדי ישיבה בצוותא והאזנה לשירים שבטייפ, היינו דנים ודשים בציונים. כל ילד סיפר ודיבר, התלונן וביכה, ההורים היו מקשיבים, אבל לא נותנים בשום פנים ואופן שהציון הזה שבתעודה יעכיר את רוחנו.

כשנולדו ילדי, הם היו צועדים בקביעות לבית סבא וסבתא להראות להם את התעודות.

המטבע הוגש לידיהם בחדווה כמו פעם, והם תמיד חיכו לתעודה שתגיע.

גם היום, כשאבי כבר איננו אתנו, מגיעים הנינים לבית אמי, וסבתא עדיין שומרת פינה חמה

לתעודה ולמטבע.

התעודה במשפחתנו הייתה ועודנה משהו שאף פעם לא הפחיד אותנו ואף פעם לא הרתיע.

התעודה לבלבה והתקבלה בברכה, בין אם הייתה טובה, בין אם רעה.

בשבילנו באמת חג האילנות, היה גם חג לתעודות.