פרשת בשלח: אני אזכה במצווה, בוודאי שאני! בעצם, אולי אתה

"סוג הדם הנדיר נמצא אצל אדם אחד בעולם", בישרו רופאיו של האיש העשיר בעולם לפציינט שלהם, שחלה במחלה שהצריכה עירוי דם חיצוני. סוג דמו של האיש היה נדיר וייחודי, אך לפחות כספו הרב סייע לו בחיפושים ברחבי העולם.

האיש שאותר היה קמצן גדול. הוא הודיע מראש שהוא מבקש עשרה מיליון דולר בתמורה ל"תרומת" הדם. המיליונר נאות בלי להניד עפעף. בשבילו זהו סכום קטן ביותר, ובשביל חייו היה מוכן לתת הרבה יותר.

"אני דורש קודם לראות את הכסף בחשבוני", הודיע הקמצן.

"אתה לא סומך עליו?!", תהו הרופאים ואנשי הקשר, "זה המיליונר הגדול ביותר בעולם. נראה לך שהוא לא ישלם???".

"כעת אני סומך עליו", השיב הקמצן. "אולם ברגע שהדם שלי יזרום בעורקים שלו – אגורה לא אראה ממנו"...

"מי הראשון שירד לים?"

כולנו משיבים על השאלה הזו עם תנועת יד מבטלת, "נחשון בן עמינדב". את זה למדנו עוד בגן. אולם בגמרא (סוטה ל"ו) מופיעה מחלוקת בין התנאים:

"היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".

אם נשים לב, רבי מאיר ורבי יהודה נחלקים: האם כל שבט רצה לרדת ראשון או לא רצה לרדת ראשון.  

אלא שהמגיד רבי יעקב גלינסקי מביא ביאור מעשי הנוגע לכל אחד מאיתנו, ובו מתברר שלא מחלוקת יש ביניהם, כי אם השלמת פרטים. אך כדרכו בקודש הוא מקדים סיפור ש(אולי) היה.

"ילדים יקרים, צמא אני", נשמע קולו של האב לבניו באישון ליל. היה זה בימים שעוד שאבו מים מן הבאר בדליים ונשאום הביתה. ייתכן שלא יכול היה האב לגשת לבאר בעצמו, ייתכן שרצה לזכות את בניו במצוה. "מי יזכה במצוה להביא לי מים להרוות את צמאוני?"

בחדר השני התלחשו הילדים. בחוץ היה קריר מעט והשמיכה, כנראה, הייתה נעימה יותר. אבל מצוות זה דבר שלא עושים רק כשנוח, אין ספק. מצד שני, מצוה היא דבר חשוב, לא עושים אותה כלאחר יד. "עשרה שקלים כוס מים לאבא", מכר האח הבכור את המצוה בפומבי לאחיו, "מי זוכה?"

אחד האחים הרים יד, "שנים עשר שקלים". אח אחר הניף יד בביטול, "חמישה עשר שקלים". האח הקטן החליט שהם ממעיטים מדי בחשיבות המצוה: "עשרים שקלים".

בינתיים קרא האב מחדרו בשנית, "ילדים, בבקשה, אני זקוק לכוס מים. מי מכם יוכל להביא לי?" האח הבכור קרא בקול: "תיכף, אבא. אנחנו מיד מחליטים".

ואז נשמע קולו של האח השקט: "האם לא תבושו? אבא מבקש כוס מים, כיבוד הורים, מצוה חשובה שכזו, רק עשרים שקלים? חמישים שקלים!"...

דממה הושלכה בחדר. האח הבכור הכריז בשקט: "פעם ראשונה חמישים שקלים, חמישים שקלים פעם שנייה, חמישים - זכה לו".

האח שזכה הודיע בענווה: "אני מזכה במצוה שקניתי – את אבא שלנו"...

אומר רבי יעקב גלינסקי: רבי מאיר אמר שהוויכוח בין השבטים היה מי ירד ראשון למים. כל אחד מן השבטים טען "אני יורד תחילה". רבי יהודה מסכים איתו שעל כך התווכחו, אלא שכל זה היה רק בעת הוויכוח.

אולם "לא כך היה מעשה". בעת שהגיעו לידי מעשה והיו צריכים לרדת למים, החל כל שבט לכבד את השני: "אין אני יורד תחילה". כאן כיבד כל אחד את רעהו במצוה לקפוץ לים...

חזקים בדיבורים. זה משהו שכולנו טובים בו. הביצוע? ובכן... הבה לא נרד לפרטים...

דבר זה מלמדנו רבי יהודה. אין זו חכמה להצהיר הצהרות ולהכביר בדיבור, כאשר אתה מקבל על עצמך דבר מה, במקום לתאר כיצד ואיך תעשה אותו בעת שתצטרך – פשוט תבצע!

הקבלה נחוצה שתהיה כעת, ש"הכסף יופקד קודם בחשבון", כי כל מילה מיותרת במקום העשייה היא מתכון בטוח לכך ש"אגורה לא תופקד". במקרה הטוב יותר - תְּזַכֶּה מאן-דהו במצוה במקומך...