"כולם קוצרים לפניי, וזה כואב. אבל יש בי אמונה שיום אחד זה יקרה גם לי"

עוד שידוך לא ברור מאחורי.

מדהים איך שדברים מתגלגלים בחיים. הוא דיבר ודיבר, ואני הקשבתי והקשבתי. ולרגעים, בעצם, היו כמה כאלה במהלך השיחה, אמרתי לעצמי: "יואו, איזה חמוד. האם יש סיכוי שאקבל מישהו כזה"? אני רוצה להאמין שזה לא היה סתם, למרות שאני לא מרשה ללב שלי, בשום פנים ואופן, לשגות שוב במחשבות תועות.

אני לא מרשה לרוחות לנשב בי ולהעיף כל מגדל וכל גורד שחקים שבניתי בעשר אצבעות. אני לא מרשה שהמחשבות יפוצו לכל עבר, ויפזרו את ערימות החיטים הנטושות שהושארו עבורי, אותן אספתי משדות זרים כמו רות בשעתה.

פשוט לא.

כי ענייה אני גם ככה. אז מה יישאר אם אתן להם לבוז את הכל מתוכי? מה יישאר אם אוותר על הצניעות האמיתית, ואלך ללקוט מכל שדה שהוא – רק משום שאני ענייה? כמו רות בדיוק, גם אני, אבאל'ה, מבקשת ממך שלא להתבזות. איני רוצה ללקוט בשדות שאין לי רשות לכנוס בהם, שאין לי רשות לשאת חן בעיניהם.

וגם כאשר ידעתי שהם נושאים חן בעיני ואני בעיניהם, תמיד אבקש לי את האישור הסופי ממך, כדי להרגיש שאינני גוזלת, חלילה, את הטוב מבעליו. הלא גם רות מבקשת את רשותו של הנער האחראי על הקוצרים, ואומרת לו: "אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים".

כולם קוצרים לפני.

וזה כואב, אבא. זה כואב לראות את זה.

אבל אני לא עושה דבר בלי לדעת שדעתך מצטרפת אלי. שרשותך נתונה לי, ושאני כבר יכולה כעת לצעוד בשורה אחרי שאר העניים מישועה כמוני – כדי לאסוף את הלקט שהושאר שם בשבילי.

אבל גם בתוך המותר, אבא, גם אחרי כל האישורים וכל ה"מתנות" שמושארות שם בשדה במכוון עבור אנשים כמוני, אני מרגישה שאני זרה. שאין לי זכויות כמו לשאר העניים – למרות ש"עניי ביתך קודמים".

אני יודעת שאני מצווה להעריך את מה שנתת לי, להעריך את הרווקות כמו גם את הישועה שלאחריה (בעל וילדים) – אבל אי שם, עמוק בתוך תיבת הפנדורה של התחושות – אני לא מרגישה ככה. מדוע? כי אני, משדה מואב באתי. כן. אאסוף את השיבולים, אבל לא בעבורי כי אם בעבור חמתי – נעמי, שנעימה היא לי.

לא בשבילי אבקש ילדים. לא בשבילי אבקש ישועה. בשבילה, בשביל נעמי. שרוצה ומחכה כל כך לראות נכדים, שרוצה ומייחלת להמשכיות, לאחר ששני בניה היחידים – מחלון וכיליון, אבדו לנצח יחד עם בעלה, אלימלך.

(צילום: shutterstock)

אני יודעת שיום יבוא והוא ישאל עלי אצל הנערים והקוצרים – "למי הנערה הזאת"

מה נשאר לה, לנעמי, אחרי מותם? מה נשאר לה, לחמתי, אם לא השמחה הזו ביוצאי חלציה – כשהיא יודעת שמישהו כאן בעולם יישאר כדי להזכיר אותה ואת מעשיה? שלא כמוני, רות מפגינה נועם, שלווה ורגיעה, שלא מהעולם הזה.

ואני – רועשת וגועשת אחרי כל שידוך שכזה באינספור שאלות "קיומיות", שאמורות להצדיק איכשהו את מעשיי כאן. "האם אני ראויה לזכות באדם כזה?", "האם יש סיכוי שיהיה סיכוי?". כמו רות, גם אני משכימה מוקדם בבוקר, כדי לצאת את השדה. גם אני, בדיוק כמו בועז – איני מניחה אותו, את ה"רואה ואינו נראה" שאמור להיות בעלי, לחלוף על פני מבלי לשאול "למי הנערה הזאת?".

אני יודעת שיום יבוא והוא ישאל עלי אצל הנערים והקוצרים – "למי הנערה הזאת". יום יבוא והוא ישאל עלי, יחקור אודותי ויקבל את מלוא הפרטים – כיאה למעמדו. יום אחד יספרו לך כיצד ביקשתי רשות ללקוט בשדותיך, למרות שהכרזת על כך קבל עם ועדה, שאפשר. יום אחד אצליח לצוד את מבטך הסקרן, מבין כל העניות שבעיר – שאוספות את תבואת ליבך, כל עוד נפשן בן.

יום אחד אתה תדאג לכך שכל העומרים ייאספו בגורן, ותשגיח על העניים שלא יטעו ויאספו תבואה מהשטח ה"חדש" שבליבך, אותו שטרם נקצר.

יום אחד, בתוך כל המולת הקציר, כשהקוצרים דוחפים והולמים בנו בגסות לשוב למקומנו – אז, תבחין בי. אז, תקלוט את צעדי בין ההולכים. אז תבין שלא נתתי לעצמי מנוח עד לשעות הצהריים, ובתוך ההמולה, ליקטתי רק את השיבולים "הישנות", אלו שלא נאסרו על ידך.

ושם, המתנתי.

לך.

בועז היה תקיף כשרצה להשיג את שלו מעשרת זקני העיר, וביניהם גואל. אך כשהוא פונה אל רות – סגנון הדיבור שלו משתנה באחת לעדינות שאין כדוגמתה.

וגם אתה, יום אחד, כשתפגוש בי בין שדותיך, סגנון הדיבור שלך יתרכך. כי לרות שרביט קסמים בידיה, והיא יודעת להפוך את כל הסובבים אותה לאנשים רגועים, עדינים ורגישים יותר.

רוצה לצעוק אליך את המילים ההן של בועז, כדי שתשכיל ללמוד איך מדברים אליי

והנה היום, ערב ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה, אני חושבת עליך.

לא עליו, על השידוך שהוצע לי פעמים ספורות ממקורות שונים, ובכל זאת נראה כי אין שום קשר בינינו. הוא רוצה רזה, אני רוצה... – הקיצר, קצר.

אני חושבת עליך – עליך, אבא.

(צילום: shutterstock)

על הילדים שלך לאורך כל הדורות, שעברו בשדות הכי מגולחים, שירדו לפאות הכי רדודות וקטפו את השיבולים הכי ישנות. אני חושבת על הנכריה שבי, שלא מבינה את העניין הפתאומי של גבר אחד, בועז שמו – בה. "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה?", אשאל אותו ודאי.

והוא, שיראה פתאום את מה שלא ראו עשרות אחרים לפניו, יגיד לי: "הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך. ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך (ישראל) ותלכי אל עם אשר לא ידעת (ארה"ב) תמול שלשום. ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל – אשר באת (חזרת מכל המסעות עלומי התכלית שלך) לחסות תחת כנפיו".

ולא בכדי מדגישה רות באוזני בועז שהיא נכריה. כי נכריה היא בת לעם שבינו לבין עם ישראל – אין, ולא יכול להיות, שום קשר. אם כן, "מדוע אתה מכירני, לתת לי משדותיך?", היא שואלת אותו.

אבל בועז לא נבהל מהשאלות שלה.

הוא כבר מכיר אותה. את עיניה היפות, את צניעותה, את הנהגותיה הרמות, את מסירות הנפש שלה עבור נעמי. ובשלב הזה, בועז כבר לא מסתיר את חיבתו כלפיה: הוא מצווה את הנערים לאפשר לרות ללקט גם באותם מקומות "חדשים", שלעניים אחרים אין רשות ללקט מהם. והוא גם מצווה אותם להפיל שיבולים במכוון בשעת הקצירה, כדי שלרות יהיה מה לאסוף כשתגיע.

"בנות ישראל יפות הן, אבל העניות מנוולתן" – ובועז, הוא לא נבהל ולא נרתע מעניותה של זו. נהפוך הוא. מהעושר שלו הוא נותן בעבורה, מהשפע שלו הוא משאיר בשבילה בכבוד – מבלי שתאלץ לכתת רגליה ולהתבייש בעניותה.

זו גבורה. זו גבריות.

ואני רוצה לצעוק אליך את המילים ההן של בועז, כדי שתשכיל ללמוד איך מדברים אלי. איך פונים אלי, ואל כל אישה בעצם. בעדינות, ובעמדה נטולת גסות, כעס, מרירות ונחרצות. בשוויון נפש, ברוגע ובמילים יפות. כך אני רוצה אותך, וכך אני רוצה שאתה תרצה אותי.

כי כשימי קציר השעורים יסתיימו, כשהתבואה תצטבר בגורן וההכנות לזרייה חדשה יבוצעו – אני רוצה לדעת שתשמח בי ממש כמו שהחקלאי שמח על העמל שבא אל קצו. לרגע הזה חיכתה חמתי, נעמי. לרגע שבו תוכל לדבר אל ליבך בנחת, בנעימות, מבלי שתהיה טרוד בעמל היום, ולבקש ממך, ולהסביר לך – שמה שחשוב באמת זה אולי לא מה שנמצא כעת בראש מעיינותיך. מה שחשוב באמת זה לבנות בית שמח ומלא תורה, ולגדל בו את הדור שיקבל פני משיח. מה שחשוב הוא להרגיש טוב עד לב שמיים, עם האישה שחיה איתך (ראה חיים עם האישה אשר אהבת).

(צילום: shutterstock)

אפילו שעכשיו המילים שוכחות שהן צריכות להסתדר יפה-יפה על הזמנת החתונה שלנו - יש מי שתמיד זוכר בשבילן 

מה שחשוב הוא לא לפחד. לתת לה' לעשות את שלו, ולהסכים לשחרר את הידענות המופלגת של 'מי אני רוצה, ומה אני חושב שטוב לי', למרות שגם אני נכשלת באותה נקודה בדיוק. אז אתה יודע מה? אני משחררת.

ובשלב הזה אני לא באמת יודעת מה יסתיים עם הסיפור שלנו. אני לא באמת יודעת אם ה' יסכים לתת לך אותי לאישה, לא באמת יודעת אם אצליח להמשיך לאסוף שיבולים בשדותיך עד לסוף קציר החיטים, ולא יודעת אם אהיה מסוגלת בכלל להתאפק עד שתחליט להפוך לבעלי.

כי גם בועז הרי המתין והמתין והמתין, כמעט בלי סוף, במשך שבועות על גבי שבועות – עד שקיבל את ההחלטה להינשא לרות. אבל היא סלחה לו, כי במקרה שלהם, הניסיון הזה הראה שהוא מקפיד על קלה כבחמורה, ונוהג כפי המנהג שהיה נהוג אז – שלא להינשא לאישה בטרם חלפו שלושה חודשים בין פרק א' שלה, לפרק ב'.

באהבתו אותה, למרות שזה נאמר בכלל על יעקב אבינו – בועז חיכה שלושה חודשים. ורות, ששמרה על צניעותה וכבודה גם במהלך התקופה הזו, לא הסכימה לקבל את מתנותיו לפני החתונה. היא המשיכה ללקט שיבולים עם שאר העניים שעברו אחר הקוצרים, גם לאחר שהייתה כבר הזמנה לחתונה.

שלושה חודשים גם אני מוכנה לחכות. 

אז אני מחכה. אפילו שכבר יש הזמנה לחתונה, שהודפסה הרבה לפני שירדנו לעולם הגשמי הזה וקצת איבדנו את האמת בדרכנו – יש מי שכבר סגר את האולם והזמין את הצלם, ולא במקרה יצא לי חרוז.

כי אצל השם, עם השם ובתוכו – הישועה תמיד תהיה מתוקה, יפה ומושלמת כמו חרוז (ולמי שאוהב מילים וחי בשבילן, זה הרבה מאוד). כי חרוז זה גם אותיות זוכר – רק ב'תחפושת' קצת אחרת. ואפילו שעכשיו המילים קצת מבולבלות, קצת משתעשעות, וקצת שוכחות שהן נועדו כדי להסתדר יפה יפה על הזמנת החתונה שלנו – יש מי שתמיד זוכר את זה בשבילנו, ואין עוד מלבדו.