אימא לילד מנודה: "שלעולם לא תדעו מה זה ילד ששונא את עצמו בכל בוקר מחדש"

אמא שבנה שסובל מהיפראקטיביות, ו'סומן' על ידי הרשויות והגננות כילד 'בעייתי' – העלתה אל עמוד הפייסבוק שלה פוסט נוגע ללב במיוחד, על ה'איפה ואיפה' שיוצר משרד החינוך במו ידיו.

את תחילת הפוסט פותחת האם, עדן קקון, בתיאור אותו יום מדהים שבו הגיח בנה אל העולם. "בגיל 22 הוא הפך אותי לאימא, אחרי לידה שנמשכה כמעט ארבעה ימים. הוא הגיח לעולם וגדל להיות בעיניי, הילד הכי יפה שראיתי אי פעם. כזה ששובה לבבות, חכם בצורה לא רגילה, קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. ילד שמפיץ אור לכל מקום שנכנס אליו, ו... היפראקטיבי. קפיץ. כזה שלא יכול לשבת.

ובבד בבד, באותה נשימה כמעט, גם כל כך "רגיש, חם ומחבק. מצחיק בצורה לא רגילה, חריף, מניפולטיבי, שובב ובעיקר שחקן. שחקן מהמדרגה הראשונה שיכול לגרום לך להאמין שהים בצבע בורדו".

קקון מתארת ילד רעשן אך כריזמטי, שנמצא במרכז הבמה – תמיד. לטוב ולרע. "הוא שני ילדים בילד אחד, קצת כמוני", היא מסבירה וכמעט מיד מנחיתה את 'הפצצה'. "הודות לאותן נשים שמכנות את עצמן 'אימהות', הוא הפך להיות הבעייתי של הגן. הן אסרו על ילדיהן לדבר או לשחק איתו 'כי הוא מופרע', ובברכת 'בוקר טוב' בכניסה לגן מתזכרות את ילדיהן בוקר אחר בוקר, מול עיני הגננת, לא לשחק עם 'ההוא'.

"הן רק לא יודעת ש'ההוא' הוא ילד מדהים, למרות שקצת שובב. חכם, נבון וחם – כזה שיכול להעצים כל אחד שנמצא לידו. הן גם לא יודעת ש'ההוא' מגיעה הביתה כל יום מחדש, ופורק תסכול של שש שעות. הן לא מבינות ולו במעט, את הנזק הכמעט בלתי הפיך שהן עושות לו".

"את צודקת, אבל אין לנו יכולת השפעה על ההורים"

ואם לרגע נדמה שמדובר בסיפורים שמתחילים ומסתיימים בסוף טוב, הרי שטעות בידיכם. כי הדג 'מסריח' מהראש. "מתחילת שנת הלימודים בני 'סומן' עם תוויות ענק על המצב, וטייטל מטורף מעל הראש. היום, אחרי ישיבת ועדה עם מספר גורמים בחינוך, הבנתי כמה מערכת החינוך כאן מעוותת. את הרשויות לא מעניינת באמת טובת הילד. בכיתי את נשמתי שם, אבל הם רק אמרו שיש פיתרון ותמיד אפשר למצוא חברים אחרים.

"הם לא הציעו לפתור את החרם, הם לא ישוחחו עם ההורים, והם אפילו לא חשבו ליצור מפגשים ושיחות של מיומנות חברתית על חשיבות היחסים בין ילדי הגן. הם החזירו את הכדור למגרש שלי, ונתנו לי להתמודד לבד עם הבעיה. 'שימצא חברים אחרים בגן', 'את צודקת, אבל אין לנו יכולת השפעה על ההורים', 'תקחי אותו לטיפול רגשי. זה חשוב'.

"בשנה הקרובה הילד הזה יעלה לכיתה א' עם אותם הילדים, של אותן 'האימהות'. והחרם הזה לא ייפסק בתום שנת הלימודים. הוא ילווה אותו בכל שנות הלימודים הקרובות", כותבת קקון.

בשלב זה, יוצאת הזעקה הדוממת שלה אל הדף הלבן, והיא כותבת כך: "אני בזה לכם מערכת החינוך, בזה לכן צוות הגן, בזה לכן אימהות ומאחלת לכן שהילד שלכן לעולם לא יהיה במקום הזה – של 'ההוא'. שלעולם לא תדעו מה זה ילד בן שש, שפותח את הדלת כל יום בחזרה מהגן, מעיף את התיק ונזרק על הרצפה. שלעולם לא תדעו מה זה ילד שבוכה בלי להסביר למה".

שלעולם לא תשמעו את הילד שלכן מכנה עצמו 'ילד רע', ושונא עצמו בכל בוקר מחדש

קקון ממשיכה לתאר את הכאב העז שבליבה, ולא חוסכת במילים כואבות: "שלעולם לא תדעו מה זה ילד שפוחד שלא יגיעו לו ילדים ליום ההולדת בסוף החודש, ושאף פעם לא תשמעו את הילד שלכן מכנה את עצמו 'ילד רע' ושונא את עצמו בכל בוקר מחדש. שלא תשמעו אותו אומר כל ערב 'אין לי חברים כי אסור להם לדבר איתי'. שלא יהיה לילה אחד שהילד שלכם יקום מתוך סיוט עם פרצוף מובך, ויספר לכן שכל המיטה שלו רטובה.

"שלעולם, אבל לעולם, הילד שלכן לא יהיה 'ההוא'. ואם יום אחד, רק אם יום אחד זה כן יקרה... תזכרו אותי. תזכרו בעיקר אותו. אבל אז, אל תבואו להתנצל. אל תכאבו בשמו. כי את הצלקות שאתם משאירים לו, אף פלסטיקאי לא יתקן ואף סליחה שלכם – כבר לא תציל. אני רק מבטיחה לכם, מערכת החינוך, הרשויות וההורים, שאני עדן, אימא של 'ההוא' – אקדיש את כל חיי במלחמה מולכם, ואדאג לזה שכולכם תבינו, שלהוא – יש שם. קוראים לו הראל, הוא בן שש. כזה ששובה לבבות, חכם בצורה לא רגילה, קסם שאי אפשר להתעלם ממנו, ילד שמפיץ אור לכל מקום שנכנס אליו. היפראקטיבי. קפיץ כזה שלא יכול לשבת. רגיש, חם ומחבק. מצחיק בצורה לא רגילה – חלום של כל אימא".