הקצין הביט באבא בתדהמה, והלא יאומן קרה

במסכת שבת (דף ל"ג) מביאה הגמרא את סיפורו של ר' שמעון בן יוחאי שהיה במערה יחד עם בנו ר' אלעזר שתים עשרה שנה. כשיצאו מהמערה ראו שני הצדיקים אנשים זורעים וחורשים בשדה, ואמרו "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

שתים עשרה חודש אחרי שחזרו למערה אמרה להם בת קול שיכולים הם לצאת. כשיצאו בשנית ראו אדם שהיה אוחז שתי חבילות של הדסים וכששאלוהו מדוע מחזיק שתי חבילות, אמר להם אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר ר' שמעון לבנו: "כמה חביבין מצוות על ישראל" ונחה דעתו.

רשב"י הקדוש לא התפעל מיהודי המניח תפילין או לובש ציצית. מה שגרם לו להתפעלות יתירה היה יהודי המחבב את השבת, כה גדולה היתה הזכות הזו בעיניו עד שנחה דעתו.

בספר "הכל לאדון הכל" מספרת הרבנית רוחמה שיין ע"ה על אביה הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, מחלוצי עולם התורה בארצות הברית. דבקותו בקיום המצוות בכלל ובשמירת השבת בפרט, היו לשם דבר. קיום רצון ה' היה אצלו בראש משאת נפשו מעבר לכל רצון גשמי. וכך מספרת בתו:

"אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט, הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. נעשו סידורים עבורם לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעייתו, בחיפה. בהיותם בלב ים קיבל רב החובל הוראה להפליג בנתיב עוקף, מחשש שמא הטילו מוקשים במימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי, כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל חיפה ביום שישי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין.

מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה, ולפרק את כל המזוודות על הרציף, כשהנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל! אבא ואמא היו מודאגים ביותר, איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, וכמובן להגיע לביתו של הרב אלפא מבעוד מועד, לפני כניסת השבת?

דמעות שטפו את לחייו: "להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת? לא בא בחשבון!"

אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה, הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד, הם פילסו את דרכם ברציף, וביקשו לראות את הקצין האחראי.

הקצין האנגלי, אדם גבה קומה, האזין להסברו של אבא: "מעולם לא חיללתי שבת! להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן – לא בא בחשבון!" דמעות שטפו את לחייו של אבא.

הקצין ענה: "רבי, פרצה מלחמה, אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף, כשעוזבת האוניה – חייב גם הרציף להיות מפונה!"

"לא אכפת לי מחפצינו", ענה אבא, "רק החתם את דרכונינו, כדי שנוכל לעזוב!"

הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"

"ששה עשר ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו", היתה התשובה.

"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך, הערבים ישדדו את הכל!" אמר הקצין בהדגשה.

"אין לי כל ברירה, השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו, והנח לנו ללכת!" קולו של אבא עלה נואשות.

מתוך השתאות, קרא הקצין לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם, והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה לפני כניסת השבת שלהם!…"

הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.

איבד את כל רכושו – ומצב רוחו היה מרומם

אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן, כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת היתה רוחו של אבא מרוממת, שוב ושוב הוא אמר לאמא: "ה' עושה כל דבר למעני, מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצות "ובכל מאודך", בכל ממונך, ולקדש את שמו!"

לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה, היא היתה תשושה ובודדה נפשית, הגעגועים אל ילדיה הנשואים שנותרו בחו"ל העיקו עליה, ואובדן כל רכושה בנוסף לכך, היו גלולה קשה לבליעה, אך היא לא התלוננה.

במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל, יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך…" אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?"

אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהרים המאוחרות".

השומר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?" שאל קצרות.

"יעקב י. הרמן", ענה אבא.

"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש, אחרת בכמה שעות! המפקד שלי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר משהו מחפציך, הואל נא לבדוק אם הכל בסדר, וחתום על ניירות אלו. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי…"

הרב הרמן הצדיק כיבד את השבת בכל נפשו ובכל כספו, באמת ובתמים, מבלי נגיעות אישיות כלל, כשכל העת עומד מול עיניו רצון הבורא בלבד, הוא ואין בלתו! זכה, ומן השמים דאגו לו לשומר שיגן על חפציו.

באדיבות אתר 'דרשו'.