מה עובר על הציבור החרדי, לאור ההשתלבות של חלקו בשוק העבודה ובעולם הכללי?

שאלה: ראיתי לאחרונה מאמר ארוך ומקיף מאת סוציולוג בכיר, תחת הכותרת "הציבור החרדי בהתפרקות", בו הוא מתאר את התהליך העובר על הציבור החרדי בעשר השנים האחרונות.

הוא מגדיר שני מאפיינים מרכזיים שהיו לציבור החרדי לפני כשלושים שנה: א. חברת לומדים המטפחת רק את הלימוד ודוחה כל נסיון להשתלבות בתעסוקה. ב. הסתגרות כללית – חוסר שיח עם החילוניים והתבדלות בערים חרדיות בלבד. בהמשך הוא מראה שמאפיינים אלו נעלמים: א. ישנם חלקים נכבדים מן הציבור החרדי המשתלבים בשוק העבודה. ב. נוצר מפגש בלתי אמצעי בין חרדים לחילונים מסיבות שונות. (אגב, כשהראיתי לחברים את המאמר, היו הרבה שהגיבו "בוקר טוב, גילה את אמריקה".)

אני מרגיש שלמרות שהעובדות נכונות יש כאן טעות בסיסית: הציבור החרדי לא מתפרק אלא עובר תהליך של התרחבות. הציבור גדל, והוא כבר לא משפחה קטנה שבה כולם מכירים את כולם וכולם נראים בערך אותו דבר, אלא ציבור ענק שבהכרח חייב להכיל הרבה סגנונות. מבחינה מעשית לא יתכן עוד שכולם יהיו אברכים וכולם יגורו בחממות החרדיות.

השאלה שלי היא כדלהלן: ברור לי שהקדוש ברוך הוא לא מוביל אותנו למקום מסוכן ללא פתרון הולם. אם קורה תהליך כזה, בהכרח ישנה דרך לקיים את התורה ולהעביר אותה לדורות הבאים, גם בעידן כזה שבו בעל כרחך אינך יכול להתנתק מהעולם החיצוני. אני מחפש את הנוסחה. ידוע לך משהו בענין?

* * *

צודק השואל שאנחנו עוברים תהליך, וחשוב להתבונן עליו ולעשות סדר.

נקודת המרכז של הציבור החרדי היא המחויבות לציית לתורה. גדלנו בחינוך שאנחנו מחוייבים לא-ל עליון ולא עושים "מה בא לנו", ולעולם הגדול אין זכות דיבור בכל מה שנוגע ליהדות. החינוך הזה נכנס אצלנו בעצמות.

כל עוד היינו ציבור קטן שיכול להסתגר בתוך חומות, עשינו זאת, כי באמת זו הדרך הבטוחה ביותר לשמור על היהדות ועל העברתה לדורות הבאים. אבל גדלנו ברוך ה', והקדוש ברוך הוא הוביל אותנו בדרך המחייבת יציאה מן החומות. הופסקו הקיצבאות, נגמרו מקומות העבודה, היוקר האמיר, וכו'. הגיע הזמן לממש את מה שבנו גדולי הדורות בעמל רב, ולעמוד במבחן האמיתי שבו עלינו להוכיח שאנחנו מחוברים לתורה באמת, ושומרים אותה לא רק בגלל שאנחנו גרים בבני ברק.

עיקר הסיכון הקיים היום הוא לא השינויים החיצוניים, אלא חוסר הנכונות להכיר בהם ולהיערך לקראתם. אם בעבר יכולנו להסתפק בחינוך שטחי הבנוי בעיקר על כח הציבור והרצון להיות חלק ממנו, כיום אנחנו זקוקים לחנך את עצמנו ואת ילדינו בחינוך אמיתי, המכיר את הקב"ה ואת תורתו ומחויב לו באמת, חינוך כזה שיתן מענה גם לילד שיגדל ויצא לעולם, כי אי אפשר לעצור את התהליך של היציאה מן החומות הפיזיות. זה תהליך שמציאותו מוכרחת מעצם הגדילה של הציבור. אפשר רק לבנות חומות פנימיות, וזה המענה האמיתי.

השואל שואל האם ישנה איזו נוסחה לשמור על עצמנו. אני מציע שלפני שנחפש פתרון, ראשית כל נגדיר את הבעיה.

ניתן להגדיר זאת כך: אנחנו נמצאים בין שתי מערכות, מערכת התורה ומערכת העולם הזה. העולם הזה הינו בעל כח משיכה אדיר והוא עלול לגרום לנו לשכוח את התורה. כל אלה שהפנו גב לתורה במהלך הדורות האחרונים, החל ברפורמים וכלה בציונים, עשו זאת בגלל הרצון להתחבר לעולם הזה ולהתמזג עם כל האנשים המנהלים אותו והנהנים ממנו בלי הגבלות. הרצון הזה גרם להם בתחילת דרכם לוותר פה ושם על חוקי התורה, לעגל בה פינות, ובסופו של תהליך – לקצץ בנטיעות.

הנוסחה כיצד לשמור על המבט האמיתי שבו קיום התורה הוא מרכז החיים, נמצאת בחובת הלבבות (שער הפרישות פרק ב'), וניתן להגדיר אותה בשלש מילים: חיבור לתלמידי חכמים. נמצאים בינינו אנשים שכל מעייניהם בשמירת התורה ולימודה. אנשים כאלו חיים בעולם נקי וטהור, וחיבור להם גורם למבט נכון על העולם, ומסייע להעמיד את קיום התורה בראש סדר העדיפויות.

חיבור לאנשים כאלה מסייע לטיפוח גאוה יהודית, והכרה עמוקה שהעולם נוצר רק בשביל לקיים את התורה. כאשר זהו המבט על העולם, יש כח לעמוד בנסיון, ובמקרה של התנגשות בין התורה לבין העולם – מצליחים להכפיף את העולם לפני התורה, ולא חלילה להיפך.

לפעמים בעקבות השינויים העוברים על הציבור נוצר שיח ציבורי עכור, בו מחלקים את הציבור לשני חלקים, "אברכים", ו"עובדים". כמדומני שמדויק יותר לחלק את הציבור לארבע קבוצות: א. קבוצת לומדי התורה, השקועים בארבע אמות של הלכה, אינם מחוברים כלל לעולם החיצון, ואינם עסוקים בשמירה על הדור מכל מיני סכנות, אלא פשוט יושבים ולומדים. ב. קבוצת ה"משקיפים", שאינם בדווקא עסוקים בלימוד אלא בעיקר בשמירה על החומות. בקבוצה הזאת נכללים גם עסקנים ומנהלי קווי נייעס, המחוברים יותר מכולם לעולם החיצון, במסגרת תפקידם לשמור על כולם... ג. קבוצת העמלים לפרנסתם, אנשים רציניים בני עליה, שבשביל להתפרנס מתחברים לעולם החיצון, ועם זאת שומרים על עצמם היטב ומקדשים שם שמים. ד. קבוצת ה"פתוחים", שגילו את העולם הרחב והתחברו אליו לגמרי, ברוחם ובדרכם, ושומרים על החרדיות רק כמסגרת.

קבוצת ה"משקיפים" הינה מיעוט קולני הדוגל בגישה של בדלנות מוחלטת מכל מי שלא לומד בכולל. כמו בכל חברה, המיעוט הקולני נותן את הטון וגורם לחשוב שכולם דוגלים בזאת. לדוגמה, התופעה העגומה שכל גדולי הדור מתנגדים לה, של דחיית ילדי עובדים ממוסדות תורניים - גם היא נובעת מאותו מיעוט שכולם חוששים ממנו.

קבוצת ה"פתוחים" גם היא מיעוט קולני בקרב ציבור העובדים, המשדר זלזול והתנשאות על האברכים, ובא עליהם בביקורת על כך שאינם מפרנסים וגם לא תמיד לומדים, אלא "עוסקים" בשתיית קפה. קבוצה זו מושפעת מהלך הרוח ברחוב החילוני המזלזל בלימוד התורה כערך עליון, ורואה באברכים אנשים לא יוצלחים, לא מספיק משופשפים, וכדומה.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

אלו הם הקיצוניים משני הצדדים. ובאמצע נמצאים ציבור לומדי התורה האמיתיים, המעריך את העובדים יראי השמים העומדים בנסיונות ומקדשים את שם ה', וציבור העובדים יראי השמים, המעריך את לומדי התורה האמיתיים שעליהם העולם עומד.

הבעיה היא שמאוד קל להיגרר לקיצוניות מכאן ומכאן, כי באמת הכל מבולבל ולא מוגדר. מכל עבר נשמעות טענות קשות, הן מצד האברכים לכיוון העובדים, והן לכיוון הנגדי. צו השעה הוא שכל אחד יקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, ויעשה את המקסימום מצידו לא לתת לשיח העכור הזה להשתלט עלינו. כי רק חיבור נכון ואמיתי בין כל חלקי הציבור החרד לדבר ה', בין תלמידי החכמים הפורשים מהעולם הזה ודבקים בתורה לבין שאר חלקי הציבור, יבנה את עם ישראל בצורה נכונה. רק כך נוכל לקדש שם שמים ולהשליט את התורה על כל חלקי החיים.

הקב"ה ברא את עם ישראל באופן כזה שיש בו שנים עשר שבטים. שנים עשר שבטים אלה היוו חלוקה ברורה ומגדרית בין קבוצות, וכל קבוצה צעדה בעבודת ה' בדרך שונה לחלוטין, התואמת למזגה ואופיה. אבל כולם צעדו לאותו כיוון: לקיים את התורה ולקדש את שם ה' בעולם. כשהמטרה היא אחת – הפערים והשינויים פחות תופסים מקום, ואינם מפריעים להרמוניה השוררת בין כולם.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.