לא לשכוח להחזיר את הגזר או את הביצה שלקחנו מהשכן

והנני משחיתם (בראשית ו י"ג)

הגמרא (בבא קמא, דף קי"ט עמוד א') אומרת: אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "... כן אורחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח" (משלי, פרק א' פסוק י"ט).

צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי שמעון אומר: הלווה ואינו משלם. אחד הלווה מן האדם כלווה מן המקום, שנאמר (תהלים, פרק ל"ז פסוק כ"א) "לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן".

אם כן, מה נורא הדבר! אנו שואלים פריטים קטנים מהשכנים ושוכחים להחזירם, כמובן שלא בזדון, ועוברים על כך לסדר היום, כאילו באמת לא אירע דבר. האם חשבנו אֵלו זרעי פורענות זָרענו לעצמנו בכך? הלא זו היא הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם!

ידוע ומפורסם שעבור כל פרוטה שאדם נשאר חייב לזולתו, ולא פרע חובו כאן בעולם הזה, והלה לא מחל לו, צריך להתגלגל ולרדת שוב לעולם השפל, ולהוולד מחדש בכדי לפרוע חובו. כדי להבין את חומרת העונש, המשיל על כך החפץ חיים משל נפלא.

מעשה באדם שירד מנכסיו, וכדי להביא פרנסה לביתו נאלץ להיפרד מכל בני המשפחה האהובים עליו ולנדוד לארץ רחוקה וזרה, על מנת לעסוק שם במסחר. הוא שהה שם במשך כמה שנים, ולמרות הגעגועים העזים למשפחתו המשיך במלאכתו. כאשר הצליח לצבור סכום כסף נכבד, מיהר לשגר מכתב לבני הבית בו הוא מבשר שעוד מעט-קט ישוב וייפגש עמהם, בבית.

לפני עוזבו את הארץ ההיא, הלך האיש להפרד ממכריו ורעיו. אחד מהם הציע לו שיבדוק את חשבונותיו ויברר היטב אם לא נשאר בחובות למי מבני המדינה, אבל מיודענו זה ביטל את העניין במחי-יד. החבר חזר והזהיר אותו שהדבר עלול לגרום לו מאוחר יותר צער גדול מאוד, מאחר ולמשטרה לא תהיה ברירה אלא להחזיר אותו לכאן, אבל הוא העדיף לגחך: "כלום יתכן שבשביל פרוטות אחדות יעוללו לי דברים כאלה"?!

הלה לא שת לבו לעצת חברו והפליג לדרכו.

יבשות וימים היה עליו לחצות עד בואו לארצו, והנסיעה שארכה ימים רבים מגיעה עוד זמן קצר לסיומה. הנה הרגע המיוחל לו ציפה בכליון לב ונפש, והנה-הנה הוא הולך לפגוש את אהוביו, אנשי ביתו, מהם נפרד לפני זמן כה רב.

האנייה מתקרבת לחוף, מרחוק נראים כבר בני משפחתו המצפים אף הם ליקירם בכליון עיניים. משזיהו אותו, נופפו לו בידיהם בשמחה גלויה.

הכל בשביל פרוטות אחדות

האות שלא בישר טובות, הגיע ממש ברגע האחרון.

כאשר הגיע האיש לחוף, נסגרו לפתע שערי הנמל. בני המשפחה החלו לגלות סימנים של קוצר-רוח, ושילחו מבטי-תמיהה אל מעבר לגדר, בנסיון נואש לדעת מתי יאפשרו להם לגשת אל האבא, לחבקו ולנשקו.

אבל השער לא נפתח.

רק לאחר ששהה במשך שעה ארוכה במשטרת הגבולות, התברר עד כמה צָדַק החבר ההוא. האנשים להם נשאר חייב סכומי כסף קטנים, תבעו אותו בבית המשפט המקומי והמשטרה נדרשה לסגור בפניו את השער, על מנת שלא יכנס לארצו.

נשא האיש קולו בבכי ותחנונים וביקש מהשוטרים שיתנו לו לפחות לראות את בני משפחתו למשך כמה דקות. 'נפשי יוצאת אליהם מגעגועים; כל כך הרבה שנים שלא היינו ביחד! תנו לי רק לראותם', ביכה בפני השוטרים שכמובן לא התרשמו מדבריו, וסירבו לקיים את משאלתו.

"אין אנו מורשים לפתוח בפניך את השער, עד שתשוב למדינה שממנה באת, ותחזיר את חובותיך", אמרו.

עכשיו נתבונן: וכי לא כך מתנהג לו האדם בעולם הזה? כמה יגיעות הוא מתייגע בחיי-חיותו, וכמה ייסורים עוברים עליו עד שמגיע למקור מחצבתו, מקום מגוריו האמיתי, בעולם הבא, שם נמצאים קרוביו. וכאשר הוא זוכה כבר להגיע אל המקום הנכסף ההוא, כלום כדאי יהיה לו לחזור לעולם השפל בשביל פרוטות אחדות שנשאר חייב?

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין