שירה יהודית: ילדה עם שתי צמות, מחכה

הילדה הזו היא אני – ומה שעברתי בדרך...

הילדה הזו היא אני – שרוצה בדיוק, לא בערך.

הילדה הזו היא אני – זו שכבר אינה מרגישה.

זו שהפכה לאישה. שמעט צחקה, והרבה התביישה.

הילדה הזו היא אני – פת קיבר בכיסיי.

ומי יובילני כעת,

אל מה ששייך אליי, אלוקיי?

הילדה הזו היא אני – עיניה כבויות, חיוכה מצטנע.

כמו אסור לו מדי לחיות, ואסור לו. אסור להשמיע...

הילדה הזו היא אני – מחכה על ספסל. אולי היום יבוא...

איש שיראה את הדרך, איש שיפתח לבבו.

הילדה הזו היא אני – עומדת בפתח, ויש – הוא ישנו:

פתח קטן בתוך חושך ארוך...

הילדה הזו היא אני – ויש לי על מי לסמוך.

שלא יעזבני בעלטה, שלא יתנני טרף לשועלים.

הילדה הזו היא אני שבגרתי. אני שנושאת בי שברים.

הילדה הזו היא אני.

מבט נישא אל על, נמלה עוברת על שביל.

חיוך נמתח לנצח, דמעה על דש מעיל...

הילדה הזו היא אני.

וזרה כעת היא פה, זרה היא להבהיל!

הצמות הפכו לפיח, שתי עיניה – אבטיח,

ומה יהא הסוף – זאת אין איש מבטיח!

הילדה הזו היא אני.

וריק הוא ודל מעוני.

וקירות לבנים פה סוגרים מעליי,

ואין קול שחוק ממלאם בחדוות ילדיי,

אין רעש, ואין שקט, ויש בכל זאת אין - 

הילדה הזו היא אני

ולכאורה אין סיבה להתלונן.

כי כשאת ילדה ויש לך אבא, שאוהב אותך אהבה גדולה

מה תרצי מהעולם עוד, ויש לך סרט יפה ושמלה...?

מה תבקשי שאין לך? הלא מלוא כל העולם כבודו,

ובכל זאת, הרי אתה אמרת

לא טוב היות האדם לבדו...

ואני, הילדה הזו,

באמת שלא רוצה לי דבר.

אבל הלב העיקש, הלב מבקש,

לשים את הראש על הכר.

ולא עוד לחשוב על מה שיהיה

ולא לבכות את שחלף,

ולא להרגיש עוד מוכה ותועה,

ופצוע מזה המרדף...

ואני, הילדה הזו,

טוב לי איתך.

טוב, ונפלא כמו תמיד.

אבל הלב העיקש, זה הוא שחושש

שאלך מכאן מבלי להגיד...

שאלך ולא אהיה עוד, ולא יהיה מי שיאמר

שהיה שווה לחכות.

על ספסל עם פרח, וחיוך ענקי

של ילדה עם צמות ארוכות...