אברכים בעולם הגדול: למה לחלקם יש חוסר ביטחון וחוסר ידע איך להתנהל?

שאלה: אני עובד כפקיד בנק, ויש לי בעיה עם אברכים. לא עם כולם כמובן, אבל עם חתך רחב.

אני מאוד מכבד את האברכים ומעריך את גודל החשיבות שלהם ותרומתם לעם ישראל. עם כל זאת יש לי קושי כאשר אני רואה אברכים המשדרים חוסר ביטחון עצמי ורפיסות מסוימת כשהם עומדים לפני. הם מתנהגים בחוסר ביטחון, חוסר יכולת לתקשר, וחוסר ידע איך להתנהל. והאמת היא שניתן לראות זאת בכל מקום: בקופת החולים, במשרדים ממשלתיים, ובכל מקום בו צריך קצת כתפיים. יש אברכים המשדרים כאילו הם ממש לא במקום.

יש לך הסבר מניח את הדעת לתופעה הזו? אולי אם אבין אותה יקל עלי להעריך ולכבד אברכים המתנהגים כך. כי בסך הכל בשכלי אני בהחלט מבין שזה לא מבטל את גדלות התורה שהם עוסקים בה.

* * *

לא אנסה להתכחש לתופעה, שבאמת חתך רחב של אברכים משדר חוסר ביטחון וחוסר תקשורת מחוץ לבית המדרש. לעניות דעתי זה לא ממש קשור לאברכים, אלא לפרומקייט, אלא שעל פי רוב הפרומער'ס הינם אברכים. על כל פנים התופעה די קיימת. אבל אם נבחן אותה לעומק, נמצא שהיא כלל עולמית, וכולם סובלים ממנה, כל אחד בתחום שלו. כך שלרחוש מחמת כך בוז לאברכים – זו טעות הנובעת משטחיות. כי שורש התופעה טבוע עמוק בנפש של כל אדם.

אסביר את כוונתי.

האדם חש ביטחון כשהוא נמצא בעולם המוכר לו. הסביבה המוכרת משרה עליו תחושת ביטחון ונותנת לו ערך עצמי. ברגע שהוא נכנס למקום לא מוכר – על פי רוב בטחונו העצמי מתפוגג תוך כמה דקות.

ננסה להיכנס לתפילה בבית כנסת של עדה שונה, ולא לברוח לפינה ולצפות מהצד, אלא לשבת במרכז, באיזור הבימה. איך נרגיש? כל רגע נחשוב שאולי מישהו מסתכל עלינו ורואה שאנחנו בעצם לא יודעים מתי קמים ומתי שרים ומתי מתיישבים. נרגיש ממש לא בנוח. ואם נעשה זאת במשך שעתיים רצופות נרגיש כיצד כל בטחוננו העצמי הולך ונמוג.

כאברך צעיר קראתי ספר הדרכה ללידה. באחד הפרקים כותבת הסופרת – במקצועה תומכת לידה כמדומני – על מה שהיא מגדירה כ"ההרגשה המשתקת שבית החולים משרה על כל הבאים בשעריו". היא מתארת דוגמה קלאסית שהיתה לה עדה: לחדר הלידה הגיעו זוג צעיר. הבעל היה אדם משכיל ומצליח לפי כל קנה מידה, בעל תפקיד בכיר. האשה שכבה במיטה מתייסרת בציריה, וביקשה מבעלה להביא לה שמיכה. נו, מאין לו שמיכה בבית חולים זר? הוא ניגש בהיסוס בולט אל האחות ושאל בחצי פה: "אה... אפשר בבקשה לקבל שמיכה?" האחות היתה טרודה והשיבה בחיפזון: "קח לך מהארון הפינתי". יפה. עכשיו לך תדע מה זה הארון הפינתי. אשתו הצעירה המשיכה לסבול, אך הוא פשוט לא העז לגשת שוב לאחות לשאול.

אני מניח שרוב הקוראים חוו חוויה מעין זו והם משתתפים עתה בצערו...

אותה כותבת משתמשת בסיפור זה כדוגמה קלאסית למה שהיא מכנה "הרגשה משתקת של בית חולים". אבל לדעתי ההגדרה רחוקה מלהיות נכונה. בית חולים אינו מקום מיוחד, והוא לא משרה שום הרגשה מיוחדת על הבאים בשעריו.

ההסבר הפשוט לתופעה הוא, שאדם לא מרגיש בנוח כשהוא נכנס לעולם לא מוכר לו, הוא מאבד את בטחונו העצמי. ובית החולים הוא פשוט דוגמה קלאסית לעולם בפני עצמו, הגורם למי שבא בשעריו להרגיש שהוא נכנס לעולם חדש. שם לא תופס מקום ממשי העולם שבחוץ. גם המנהל המוצלח ביותר, כשהוא בא לבית חולים הוא חולה כמו כולם או מלווה כמו כולם. המעמד שלו נשאר בחוץ, בחניה, ביחד עם מכוניתו הכסופה. זו הסיבה שבטחונו העצמי השופע מתאייד ברגע אחד מיד ביציאה מהמעלית שבחניון.

וכולנו כאלה.

הביטחון העצמי שלנו בנוי בהרבה על הביטחון שאנחנו שואבים מהעולם המוכר לנו. בו ברגע שניכנס למקום לא מוכר, שבו לא מכירים אותנו ולא מתעניינים במה שיש לנו להציע, נתחיל לגמגם ולהזיע לפני כל משפט שנוציא מהפה.

הקב"ה ציוה בתורה ארבעים ושמונה פעמים על אהבת הגר וזהירות מאונאתו, בדיוק מסיבה זו. הגר מרגיש לא בבית, והוא חש לא בנוח. בכל פסיעה הוא חושש שמא היא לא מוצלחת, הוא מרגיש חסר ביטחון. הקב"ה ציוה עלינו להשתדל להקל עליו את ההתמודדות, לתת לו הרגשה של ביטחון.

וזו הסיבה הפשוטה לחוסר הביטחון של חלק מהאברכים כשהם יוצאים לבנק, לקופת חולים, למשרדים וכדומה. זה פשוט לא העולם שלהם. אין להם אישיות רופסת, אלא פשוט הם לא מכירים את העולם החדש שכרגע הם נכנסו בשעריו. העולם שמחוץ לכולל והעולם שבתוך הכולל מתנהל בקודים שונים לחלוטין. כשאברך יוצא לסידורים הוא מרגיש כאילו הוא הפליג לארץ אחרת.

כשאברך פוגש בעולם הגדול הוא מרגיש כמו חוצניק שירד הרגע מהמטוס. הוא לא בבית, ולא יודע מה השפה שבה משתמשים במקום הזה.

האם זו סיבה לבוז לו, או לחוש שהוא "לא יוצלח" חלילה? הוא פשוט חי בעולם אחר. בעולם שלו המוכר לו הוא אדם שמח, נחמד ולבבי. אבל כאן הוא נמצא על תקן של אורח, ומתנהג בהיסוס כמו אורח.

כל השאלה היא באיזה עולם עדיף לחיות. ניתן לומר שהעולם בו חיים האברכים – עולם הכוללים - הוא עולם גבוה ונעלה, שמי שזוכה לנצל אותו ולהתחבר אליו כראוי הוא אדם מרומם הקרוב לשלמות.

אבל לכאורה מלבד כל הנ"ל ישנה נקודה עמוקה יותר. ישנה סיבה נוספת למה שמגדיר השואל כ"רפיסות" הקיימת אצל חלק מן האברכים. גם זו תופעה השייכת בעיקר לעולם הישיבות המכונה "בני ברקי".

רפיסות זו נובעת מחיים בתוך ציבור.

בעולם המערבי אין חיה כזו הנקראת "ציבור". כל אחד חי בעולמו הפרטי, בבית שלו, במשרד שלו, וכמובן, אי אפשר לשכוח את העיקר - מול מסך המחשב האישי שלו... על כל פנים, כל אחד מתמקד בעצמו, בחייו, בהצלחותיו או בכשלונותיו.

האיש החרדי הוא ההיפך הגמור. כל כולו נושם את "הציבור", החל מרגע הלידה, ועד רגע עצימת העיניים בצאת הנשמה. מוסדות החינוך, הישיבה קטנה והישיבה גדולה, ואחר כך גם הכולל - הם מקומות בהם כולם נפגשים זה בזה כל הזמן, ומחפשים את מקומם ללא הרף בתוך המסגרת הזו.

אם נעיין בתורה שבכתב ובש"ס נמצא שאופי החיים היהודי תמיד היה כזה: שבטי, מאוגד, עם נורמות מחייבות וכללים די ברורים. אמנם לא כמו היום שהנורמות והמחויבויות מקיפות אותנו בכל נשימה ונשימה, אבל התופעה בהחלט היתה קיימת.

יש לזה הסבר פשוט: כאשר החיים מתנהלים על פי התרבות המערבית, הגורסת שאין מטרה ערכית לחיים, והאדם עסוק במאמץ לחיות במקסימום ההצלחה האפשרי, כל אחד מרוכז בעצמו בלבד. אבל כאשר יש ערך עליון שבעבורו החיים קיימים, באופן טבעי הציבור מתאגד סביב נורמה מחייבת, כי כולם מעמידים את חייהם פחות או יותר על אותו כיוון.

והאמת היא שבשורש הדברים התופעה קיימת בעוצמה גם בעולם המערבי, רק על דברים אחרים: כולם מחוייבים למגורים בדירת אבן שלשה חדרים, ומי שמתגורר בביקתת עץ על אחד ההרים נחשב ללא נורמלי. כולם נמצאים בעמדת זמינות גבוהה עם טלפון בבית ואייפון בכיס וכתובת מייל, ומי שבועט במוסכמה הזו נחשב למוזר ותמהוני.

כלומר, כל חיי חברה בעולם מושתתים על נורמות מחייבות, השאלה היא רק אלו נורמות. אצל המערביים הנורמה היא להיות מצליחן ומתקדם, ואצל אנשים כמונו שיש להם ערך עליון בחייהם, הנורמה היא לעשות מה שהערך הזה דורש, כלומר – לשמור על התורה. כמובן שבאופן כזה הנורמות הציבוריות מקיפות שטח הרבה יותר רחב בחיים.

עד היום הזה, ניתן לראות זאת ברחבי העולם: בכל עדה שיש בה תפיסת עולם שיש ערך פנימי לחיים, ולא רק נהנתנות לשמה, יש מחויבות ציבורית לנורמה מסוימת. וככל שהדת תופסת יותר מקום, כך המחויבות הציבורית גדולה יותר.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

לתופעת הציבוריות יש תופעת לוואי שלילית. היא התפשטה על כל תחומי החיים, בלי קשר לתורה ולמצוות.

לאדם מערבי אין מחויבות לאף אחד, הוא יכול ללבוש חולצה באיזה צבע שהוא רוצה, ולעשות ברחוב ככל העולה על רוחו. האברך הוא ההיפך הקיצוני מזה. אפילו על צבע הגרביים אין לו מרחב בחירה, שלא לדבר על צורת ההתנהגות. יש כללים איך אומרים שלום ברחוב ואיך אומרים מזל טוב לשכנים והאם מותר שלא יהיה סרט סביב הכיפה... כמובן שלנורמות מוזרות אלו אין שום ערך רוחני, אבל הם נוצרו באופן טבעי בעקבות העובדה שאנחנו ציבור המחוייב לנורמות.

ויש לזה מחיר.

ככל שהמחויבות להשביע את רצון הציבור מקיפה יותר את החיים, האדם הולך ומאבד את חוט השדרה שלו, את בטחונו העצמי ואת ערכו הפנימי. הוא נעשה תלוי בדעת הקהל ומשדר חולשה ורפיסות.

אין ספק שזו תופעה שלילית, אבל יש לזכור שהיא נוצרה כתופעת לוואי כמעט מוכרחת מדרך חיים שהוכיחה את עצמה והצמיחה פירות נפלאים, של גדודים של אנשים לומדי תורה ומקיימיה כראוי.

כל עוד לא נמצאה דרך חינוך אלטרנטיבית להעמיד דור שלם של עובדי ה' העושים את רצונו בשלמות, לא רק באופן אישי אלא גם כמהלך ציבורי - אין לאף אחד זכות למתוח ביקורת.

באופן אישי בוודאי שכל אדם יכול וחייב להיות חכם וללכת בין הטיפות, מצד אחד לא לבעוט בפומבי במוסכמות חברתיות, ומצד שני לתת לעצמו מרווח נשימה ומרחב מחיה, להכיר את עצמו ולדעת מה תפקידו בעולם באופן אישי. אבל זו עבודה קשה שבמקדש, ולא כולם מצליחים בה.

וזו הסיבה שישנם אברכים המשדרים חוסר חוט שדרה. זה נובע בהרבה מהאוירה שגדלו בה, אוירה בה "הציבור" הוא נושא מרכזי הקובע את סדר היום. אמנם מוטל על כל אחד להתגבר על זה, אבל עם זאת אין סיבה לבוז למי שסובל מכך, גם אם זה גורם לו לנזק מסוים. אם בעקבות המחויבות הציבורית בסופו של דבר הוא מתמסר ללימוד ומתקדם, הוא מרויח משהו גדול מאוד, ובדרך כלל זה שווה את המחיר.