הילד יבין שכדי לאכול ארוחת בוקר, לא צריך רק לרדת למכולת

כדי להבין עד כמה חשוב הוא החינוך בשנים הראשונות של הילד, ניקח לדוגמא את אחד הנושאים הנצרכים לדורנו כאוויר לנשימה, והוא האמונה.

הבעיה העיקרית בהחדרת האמונה ללבנו, היא, שההרגל שלטון על כל דבר, ואם אין אנו מורגלים עוד בשנות הילדות לחשוב שהכל מאת ד' והכל נעשה רק לטובת האדם, קשה מאוד יהיה לעשות זאת אחר כך.

ברם, ילדים שמחשבותיהם וכל הגיגיהם משורטטים על דף חלק, המוכשר לקלוט כל דבר, הרי כל מה שתאמר ותנסה להחדיר למוחם הרך, ייקלט באופן מידי. כיוון שכך, ניתנת בידינו האפשרות לעשותם מאמינים בכל מהותם.

ילד בא לאכול ארוחת בוקר, ומוצא על השלחן מעדנים מכל טוב הארץ, בכל-מכל-כל. והנה הבן שואל: "אבא, מי קנה לי את הדברים הטובים הללו"; במקום להשיב לו בצורה סתמית "אמא ירדה למכולת והביאה לך", אפשר להוסיף ולומר, "ד' נתן לנו כסף, ובכסף זה שהוא כולו מתנת-שמים הביאה אמא מהמכולת את דברי המאכל".

הבדל קטן בנוסח, אך המשמעות תיקלט היטב בליבו של הילד. הוא יבין שכדי לאכול את ארוחת הבוקר, צריכים לא רק לרדת למכולת ולהביא את המצרכים, אלא גם לקבל כסף מהריבונו של עולם. הוא ילמד גם שהכסף אינו משכורת מהמעביד, גם לא תמיכה מן הכולל; זה כסף שהגיע היישר משמי-שמים, מידו הפתוחה של בורא כל העולמות.

כך אפשר להכניס את האמונה בכל פרט ופרט בחיים, ולהראות לילד שהכל מאתו יתברך, בין לטוב ובין למוטב. אם הזהרנו את הילד שלא ילך למקום פלוני, כי הוא עלול ליפול שם, והוא לא ציית לנו, ונפל, אזי במקום לומר לו, כמו שאומרים הורים טפשים, "הלא אמרתי לך שלא תלך; עכשיו זה מגיע לך" - עדיף להזכיר ברגע זה את מאמר חז"ל שגם עלֶה על העץ אינו מסוגל לזוז אם לא קיבל ציווי על כך מהקב"ה, ולכן גם אתה, אם נפלת, בוודאי שהיה זה מאת הקב"ה.

אין צורך להדגיש במקרה זה את העונש שקיבל הילד, אלא להחדיר במוחו את עיקר-העיקרים שהכל מאת ד'; הילד לבדו יתפוס כבר שאם נתנו לו מכה מן השמים, הרי שזה הגיע כעונש על כך שלא ציית לקול הוריו ומוכיחיו.

המחשת מציאותו של הקב"ה ליד הכלוב של הקוף

את מציאות הקב"ה בעולם אפשר להמחיש לילד במיוחד בעת שנוסעים לטיולים או אפילו לגן חיות, ומראים לו על כל דבר את פלאי הבריאה, ואת כוחו הבלתי-ניתן-לשיעור של הבורא. חבל להפסיד רגעים כאלה כאשר נפשו של הילד מתפעלת ממראה החיות, ולבזבז אותם על דברים שאינם מן התועלת.

בעת שהילד ניצב ליד כלובו של הקוף או האריה ושאר החיות המושכות את לב הילדים, שוֹחַח עמו על ענייני אמונה; נַצֵּל את השלווה בה הוא מצוי עתה, כדי להחדיר בליבו את הידיעה שחיות ויצורים אלה נבראו רק מכוחו של הקב"ה שלמעשיו אין תכלית וחקר.

משום שליבו נמצא עכשיו כאן, בין החיות, והוא מביט בכלובים בהתבוננות יתירה, ישפיעו עליו הדברים ביתר שאת. כלל זה מוכר לכל אנשי הפסיכולוגיה באשר הם; בשעה שהלב נמשך לדבר מסוים, או-אז - ודווקא אז - אפשר לאחוז במיתרי-הלב ולהטותם אל המנגינה הרצויה.

בימי פגרה, כאשר המשפחה יוצאת לטיול, כדאי להיעצר סמוך-ונראה לאובייקטים מסוימים, שבהם ניתן להמחיש לנפש הרכה והענוגה שלא טעמה טעם חטא, את חכמת הקב"ה ביצירת עולמו.

כאשר ילד מתבונן, למשל, בנמלה הסוחבת על גבה הדל את מאכלה שאותו היא אוגרת לה לעת מצוא, זה הרגע הנכון שבו הנך יכול להמחיש לו עד כמה דבר זה מעיד על חריצותה של הנמלה, ובכך הֶחְדַרת לו אמונת-תום עד בלי די.

כך יתרגל הילד לחשוב על כל דבר שהוא מאת ד', ואין לך חינוך טוב מזה. מי שגדל בצורה שכזו, יהפוך למאמין בכל רמ"ח ושס"ה שלו. הוא יהיה חסון דיו כדי לא להתרגש מכל צרה וצוקה שלא תבוא עליו, יען הורגל כבר לידע ולהרגיש שהכל מאת האלוקים, והכל נעשה לטובה.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין