חשוב לדעת: אפשר לגמול חסד גם בדברים פעוטים

וירא אלקים את הארץ וכו' כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו' י"ב)

וכבר אמרנו, שההשפעה החיובית אינה צריכה להיות רק במעשים גדולים הנעשים תחת השמש. יש בכוחו של אדם להפוך את חברו לאדם אחר, בזכות חסד קטנטן שהוא עושה עמו, ואף בזכות אמירת 'שלום-עליכם' אחת, הנאמרת בהארת פנים אמיתית.

יש לך אדם העוסק בחסד ומשקיע בו כל רמ"ח ושס"ה שלו; תוכל לפוגשו מתרוצץ על עסקי החסד הללו במשך כל שעות היום והלילה; משקיע בכך כל הונו ואונו, מתאמץ ומתייגע כדי לעזור לזולתו, עד שבאמת הרבה אנשים מסתייעים בו.

ברם, חז"ל לימדונו שעניינו של החסד אינו תלוי דווקא בהקמת גמ"חים עתירי-הון, או בעזרה לחולים ומשפחותיהם, וכל כיוצא באלה, אף שבוודאי הם דברים העומדים ברומו של עולם. אפשר לגמול חסד עם השני גם בדברים פעוטים ביותר, שערכם שווה, ולפעמים עולה, על כל החסדים האחרים.

אמירת שלום בסבר פנים יפות. מי הוא זה ואי זה הוא האדם שיוכל לאמוד את ערכה הסגולי של גמילות החסדים הנעשית עם מי שאנו אומרים לו "שלום". רק שלום. מילה אחת.

מי לנו גדול מרבי יוחנן בן זכאי, עליו מספרת הגמרא (סוכה, דף כ"ח עמוד א') את הדברים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם תחת השמש, "שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת", וכו', והיינו סבורים שגם כאשר הגמרא תספר את הנהגותיו בחיים, יהיו אלה דברים שלא מעלמא הדין.

ולא היא!

מה כתוב על אותו רבי יוחנן בן זכאי? - שלא הקדימוֹ אדם מעולם באמירת שלום! ללמדך את הערך העצום שיש לכך. משום שכך טָבַע הקב"ה בעולמו, שעל פניו של אדם יהיה ניכר מה הוא יחסו האמיתי אל מי שהוא פוגש ברחוב. בעניין זה לא ניתַן לכַסות, אי אפשר להציג הצגות, וזו אפוא החשיבות הגדולה לכל אמירת-שלום בסבר פנים יפות.

ברומטר שלילי

כאשר אנחנו נפגשים עם שכן וה"פנים" שלנו אינן "יפות", יש בכך ברומטר שלילי לתחושה האמיתית שלנו כלפי אותו שכן. הוא יוכל, ובצדק, לחשוב שאין אנו אוהבים ומעריכים אותו.

לא לחינם האריכו חז"ל בשבחה של אמירת השלום, ודרשו עליה את מאמריהם המפוזרים בש"ס ובמדרשים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מצוה זו אינה קלה כלל ועיקר. הרי לקבל את השני בסבר פנים יפות, צריך גם כשאין מצב רוח...

ואגב: "לקבל", אין הפירוש רק לקבל אורחים בבית; גם ברחוב צריכים "לקבל" בסבר פנים יפות...

וזה קשה. או-הו, כמה זה קשה! ברגע שאני, הבן-אדם, ורק בן-אדם, שרוי במצב-רוח לא טוב, כי לפני חצי דקה פגע בי חבר והעליבני, ולמרות זאת חובה עלי להאיר פנים לכל אדם אחר עמו אני נפגש - אשרי מי שיודע לעשות זאת, אך ללא ספק מדובר באחת המשימות הקשות עלי אדמות, במיוחד בעולם כה אגואיסטי כשלנו, ובתקופה שבה כל אחד חי את עצמו.

זו גם הסיבה שאמירת שלום בלבביות, שווה לפעמים הרבה יותר מכל סוגי הגמ"חים הקיימים בעולם, שהרי בנתינת הלוואה אין אני מוכרח לחייך, אין הכרח לשתף את הרגש, את ה'פנים-יפות' שבתוכי; אפשר לתת בידו של השני אלף דולר, וגם עשרת אלפים, בלי חיוך על הפנים.

אבל לומר "שלום" אמיתי, אי אפשר בלי לשתף את הלב! וזה הקשה מכל!

להקדיש זמן למחשבה אודות מידותיו הטובות של זולתנו

כיצד בכל אופן יעלה בידינו להתגבר על הקושי הזה? כנראה שאין עצה אחרת אלא בהקדשת פרק-זמן ניכר למחשבה אודות מעלותיו ותכונותיו הטובות של השכן, להנהגותיו התרומיות, ולכל אחד יש כאלו, גם אם הן מכוסות קמעה; צריך רק להסיר את המעטה החיצוני, ומיד יתגלה לפנינו אדם אחר, שכן אחר.

יש זמנים בחיים, שבהם אין האדם מסוגל להתרכז היטב, ולהפעיל את כל עומק המחשבה שלו, כבשעות כתיקונן. הוא מרגיש שלא זה הזמן המתאים לשנן את דף הגמרא שלמד היום, וגם לא לפלפל בדברי הרשב"א על הסוגיה. עכשיו הוא עייף, טרוד. זה קורה לכל אחד.

מה עושה אדם מן היישוב במקרה שכזה? - הולך לנוח קמעה. ואז, כאשר הוא יושב על כסא-נוח, על מה הוא מהרהר?

יש שיחשוב אז על הנהגים הטרדנים שעקפו אותו בכביש, למרות שגם הוא נסע במהירות של מאה קמ"ש! וזה מרגיז אותו, מרגיז אותו מאוד... אין הוא מסוגל בשל כך למצוא מרגוע לנפשו. וכשהוא מניח את ראשו על משענת-הכסא, להירגע מעט, יחשוב מחשבות כיצד להתנקם באותו נהג... 'בפעם הבאה, כאשר אפגש איתו על הכביש, אראה לו מי אני... אלחץ אז על הדוושה בעוצמה כזו, שברגע אחד אהיה במרחק עצום ממנו'...

לא לכל אחד יש מכונית, אבל בראשו של כמעט כל אחד חולפות מחשבות מן הסוג הנ"ל. אז הבה נשאל את עצמנו: האם לא יותר כדאי, לא יותר נעלה ומרומם, לחשוב ברגעים הללו על מעלותיו ומידותיו הטובות של השכן, של הידיד?

לחשוב, לחשוב, ועוד פעם לחשוב, כיצד אוכל להמליך אותו עליי בנחת רוח? מה היא העצה היעוצה להגיע למצב כזה שכאשר אפגוש בו בעת לכתנו לתפילה, אאיר לו פנים בסבר פנים יפות? - לתכנן וליזום דברים שיסייעו בידי להתקרב אליו, עד שהוא ירגיש באמת ובתמים שאני מעריך ומכבד אותו.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין