הטור המאויר לפרשת יתרו: מי הכין את העוגה לכבוד שבת?

שאבעס קודש... חכיתי לה כל השבוע! חוזר מבית הכנסת, פותח את הדלת, ריחות התבשילים מציפים את כולי ואשתי בקולה הנעים נשמעת מהמטבח: "גוט שאבעס, בעלי היקר". באותו הרגע הילדים קופצים עלי מאושרים, "גוט שאבעס, אבא, גוט שאבעס!". אני מברך אותם בכוונה גדולה ופונה לשולחן השבת, מתיישב על הכסא ואנחת רווחה נשמעת מתוכי. סוף סוף אפשר לשבת בנחת, לחיות את הרגע ולהירגע ממירוץ השבוע. לרגע נזכרתי בפרשת השבוע בה כתוב על יעקב אבינו "ויחי יעקב שבע עשרה שנה במצרים"... סוף סוף הוא חי באמת, אחרי כל השנים הקשות שעבר.

שאבעס קודש... אמנם השעה רק חמש בערב, אבל אני רעב מאד! לא משנה באיזו שעה נכנסת השבת – תמיד רעבים.

את ה"שלום עליכם" אני שר בדילוגים, כדי להגיע מהר לקידוש.

אשתי מעירה לי, "לא שכחת משהו"?. "אה, כן! "אשת חיל", כמובן, איך אפשר לשכוח?". עכשיו אין ברירה, חייב לשיר את זה בכוונה גדולה. עושים קידוש והגיע זמן נטילת ידיים, זמן מלחמת עולם...

"קודם אני, לא, אני!". "ילדים צדיקים, אחד אחד, כולם יטלו ידיים בסוף".

ברוך ה', העניין לוקח לא מעט זמן, ולאחר ההמתנה מגיע גם תורי. אני נוטל וממהר לעשות "המוציא".

עשרה סוגי סלטים מונחים בגאונות על השולחן, בתקווה שנגיע לטעום מכולם. המנה הראשונה מגיעה, ואיתה גם המחמאה הראשונה לאשתי, "רבקה, תענוג, הדג יצא ממש טעים!" "תודה, אבל אמא שלך הכינה אותו!", אמרה. שאלתי את עצמי אם יצאתי ידי חובה...

שאבעס קודש... הילדים שמחים בדברי התורה שנאמרים, ואשתי ניגשת להביא את המנה הבאה.

לאחר זמן מה שואלת בקול מאשים מעט, "דוד, מה עם קצת שירים לשבת? אין אווירה שבתית בשולחן!". התכוונתי לומר "אין בעיה!", אבל הסתכלתי סביבי והבחנתי שנשארתי לשיר לבד... יצאתי גם מזה... אפשר לטעום בשמחה מהמנה העיקרית. "איזו מנה, אשתי, יישר כח גדול! יצא מעולה, ממש כמו שאני אוהב!", אמרתי בלהט. "תודה, אבל גם את זה אמא שלך שלחה". איזה פאדחן אני...

עוד שיר אחד לקראת סיום... "אמא, מה יש לקינוח?" אני שואל, כאילו שלא הספיקו כל הסלטים, הדג והבשר עם התוספות.

"יש עוגה מיוחדת במינה!", היא משיבה.

ב"ה אני כבר די מלא. מקבל את העוגה ורק חושב איך להכניס אותה לפה. לוקח בזהירות, נותן ביס, לועס בכבדות ואומר: "את יודעת, רבקה, "אמא שלי לא חזקה בעוגות... לא יצא כל כך מוצלח הפעם..."

דממה...

כל הילדים מישירים מבטם לכיוון אמא...

אני עסוק בלעיסה ולא שם לב. מרים את ראשי, ורואה את אשתי מחזיקה את הסכין של העוגה במצב קצת מאיים: "את העוגה לא אמא שלך הכינה, זאת אני!".

את הלילה העברתי על הכסא בסלון, לא בגלל שאשתי כועסת, פשוט כי אני לא מסוגל לקום מרוב אוכל.

השורה התחתונה:

"עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:"

וכל זה בימות החול. אבל בשבת יש מצווה לענגה בבשר ודגים... וגם ברבורים... וגם אם הם מותרות, הרי זה לענג את השבת – מצוות עונג שבת! לא רק שהוא משרת את הקדושה, אלא הוא הופך למצווה ממש!

כתוב ב"מתוק מדבש": על האיש הישראלי לקבל את השבת בשמחה יתרה, ולהרבות תענוגים כפי יכולתו לכבד שבת להרבות בשר ותלועה.

ואפשר לראות את אלה שכל השבוע "מסגפים" את עצמם, ולא אוכלים בשר או שותים יין, ובשבת הם מענגים את עצמם ואוכלים בשר ושותים יין, אז ניכר שהם מענגים את השבת. אבל אם כל השבוע אדם אוכל בשרים ובשבת הוא לא אוכל, מכיוון שהחליט שמבחינה בריאותית לא כדי לאכול... ובחול זה לא מזיק?! אנשים אלו מעצבים את עצמם ולא מענגים את השבת כלל אלא להפך ה'ענג' נהפך להם ל'נגע'.

ואין חילול שבת גדול מזה, שנראה שמואס במתנתו של הקב"ה.

תפקידו של האדם בעולם הוא להפריד את הטוב מהרע, ו"לגאול" את ניצוצות הקדושה המצויים בעולם הגשמי. יוצא מזה, שכל דבר גשמי שמצוי בעולם אינו רק טוב ורע גמור אלא שני דברים מעורבים יחד. וגם בחתיכת לחם או בשר, יש טוב ורע שמעורבים יחדיו, ותפקידינו להוציא את הטוב מהרע ולהשיבו למקורו האלוקי.

רגע, מה עם "הרע" שהיה באוכל, לאן הוא נעלם?

עצם קדושת השבת מפרידה את הטוב של המאכל מהרע שבו. יוצא שאדם לא צריך לעשות כלום! השבת עושה הכל! ועל הזה נאמר "שבת וינפש", מספיק לו שרק יאכל לשם מצוות שבת קודש...