הפרשה החסידית לפרשת יתרו: כשלא מרגישים טעם בקיום המצוות

"אין טוב אלא תורה", כתוב בגמרא. הדבר הטוב ביותר עלי אדמות הוא התורה הקדושה. כפי שכותב האור החיים הקדוש: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא היה נחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה. כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

אכן ידועים סיפורים רבים על גדולי עולם שהיו קשורים ומחוברים לתורה בקשר בל ינותק, מבלי להיפרד אף לא לרגע אחד. היא הייתה בשבילם כמו חמצן שהגוף אינו יכול לשרוד בלעדיו אף לא לרגע. לעתים אף רעבו ללחם וסבלו צרות שונות ומשונות, וכשרצו להרגיע את נפשם השקיעו עצמם בלימוד התורה, אז שכחו עולם ומלואו ופשוט שבעו מטעמה המתוק והענוג של התורה. דוד המלך בספר תהלים (פרק קי"ט) משתפך בהרבה לשונות של געגועים לתורה: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", "צר ומצוק מצאוני תורתך שעשועי", ועוד.

בכל הדורות היו בעם ישראל חכמים וגדולי תורה, חלקם מוכרים בעולם היהודי וחלקם אינם מוכרים, שאהבו את לימוד התורה אהבת אין קץ. רק לאחרונה עוד זכינו לשמוע ולראות את האהבה הגדולה לתורה של מרנן שרי התורה הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף זצ"ל. כשהם הגו בתורה, לא הבחינו כלל שמישהו עומד לידם. זכיתי לראות את המחזה הנאדר באופן אישי, יכולת להתקרב ואף לדבר אליהם, והם לא שמעו, לא ראו ולא הבחינו. מתוך אהבה רבה היו יושבים שעות רבות ברציפות שקועים לגמרי בתורה, שוכחים עולם ומלואו. הם זכו להרגיש את מתיקות התורה, "טעם החיים" האמיתי, ממש גן עדן עלי אדמות.

גם היום חיים איתנו לומדי תורה, אברכים ומבוגרים, ידועים וידועים פחות, הזוכים להרגיש הנאה צרופה בלימוד התורה. כל אדם יכול לזכות ולהגיע לכך.

מכאן הקשר והחיבור של לומדי התורה ללימוד התורה. מעבר לעצם הלימוד והרכישה של חכמה וידיעות בתורה כדי לקיים את המצוות ולפסוק הלכות לרבים, יש כאן קשר אהבה וחיבור בנשמה.

אך בל נחיה באשליות, לא תמיד זה כך. לא כל אחד שמתיישב ללמוד זוכה להרגיש את הטעם הערב. לימוד התורה דורש התמדה והשקעה עקבית לאורך זמן. גם גדולי התורה לא זכו לכך תיכף ומיד. לימוד התורה היה כרוך פעמים רבות בעוני, בייסורים ובקשיים אחרים. קשיי פרנסה העיבו והכבידו על לימוד התורה. לפעמים כישרונות חלשים שדרשו מאמץ רב בהבנת הדברים. גם נפילות היו מנת חלקם, זה חלק אינטגרלי מהענין. אין דרך להגיע לפסגת ההר, לזכות לנשום את האוויר הצלול ולהתענג מהנוף המרהיב, מבלי להתאמץ ולהזיע כל הדרך העולה אל ההר.

בפרשת השבוע אנו לומדים על מעמד מתן תורה לעם ישראל. עם ישראל מקבל את התורה ברצון, וכולם יחד עונים ואומרים "נעשה ונשמע". אבל בגמרא אנו לומדים שבנוסף לרצונם הטוב, היה עוד מעמד של כפייה; כל הר סיני התרומם מעליהם כאילו עומד לנחות עליהם ולמחוץ אותם מתחתיו, ואז אמר להם הקב"ה – אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם.

לשם מה היה צריך כאן ענין של כפיה כאשר עם ישראל מקבל בשמחה את התורה? מתרץ הבעל שם טוב, שכל יהודי נמצא לפעמים במצב של "אורות", והוא מרגיש את הטעם המתוק של לימוד התורה וקיום המצוות.

במצב זה הוא מקיים אותם מכל הלב והנשמה, הוא מרגיש עונג עילאי נפלא ומוכן לוותר על כל תענוגי העולם הזה כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות. כך הרגישו בני ישראל במעמד קבלת התורה.

אך יש מצבים שהאדם אינו מרגיש שום טעם בקיום המצוות. זה טבעי ביותר וחלק מתהליך הבניה של האדם. בתקופות אלה קיום המצוות הופכת אצלו לעול ומשא כבד, מובן שהוא רחוק מלקיים אותן בשמחה, הוא בקושי מניע את גופו לקיים מצוות והיה מעדיף שלא לעשות אותן כלל. גם במצב כזה חייב אדם בקיום המצוות בדיוק כמו בזמנים הטובים.

לכן כפה הקב"ה את הר סיני על עם ישראל, ללמד אותם לבל יחשבו שיקיימו מצוות רק במצב של רצון ו"אורות" כמו במעמד הר סיני. אלא גם במצב של רפיון חייב יהודי לכפות על עצמו את קיום המצוות, ולעשות אותם בעל כרחו.

יותר מכך, עיקר השכר מקבל האדם על לימוד תורה וקיום המצוות בזמנים שהדבר בא לו בקושי ובכל זאת מכריח את עצמו להתגבר, בכך מוכיח שהוא עבד ה', כמו עבד העושה את עבודתו בין אם מתחשק לו ובין אם לא.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בהידברות וראש כולל אהבת תורה