פרשת יתרו: מה פתאום, כבוד הרב, זה היה הנס של חיים, לא שלי

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו' (בראשית י"ח, א')

"כבוד הרב אתה חייב לשמוע סיפור, סיפור אמיתי", אמר נהג המונית לגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, לאחר שהתיישב הרב במכוניתו. "אמיתי אמיתי, בעינים שלי ראיתי... כבוד הרב... כמו היום אני זוכר אותו... ככה... כמו שאני רואה אותך.

"זה קרה במלחמה. היינו במדבר, ועם תום הקרבות פרשנו אוהלים לשנת הלילה. לפתע הגיח נחש גדול וארסי. ארסי ככה... שאיך שהוא נושך אותך כבוד הרב... אתה עולה לשמים ובלי וידוי... טוב לא אתה חס ושלום, רק בשביל הדוגמא, כבודו. לפני שהספקנו להגיב, הנחש התחיל לטפס במעגלים על חיים החובש. צעקנו לו חיים... אל תזוז... תנשום רגוע... הוא ירד עוד מעט... ככה אמרנו לו כל מיני מלים של הרגעה.

"חיים לא זז, והנחש המשיך לטפס. הוא הגיע לצוואר, עשה סיבוב ותקע את הפרצוף שלו מול הפנים של חיים. הלכנו למות, כבוד הרב. חיים לחש בשקט 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', וכשסיים... הנחש ירד והתרחק מאיתנו.

"חיים חזר בתשובה!", סיים הנהג את סיפורו.

"מה אתה אומר, כבוד הרב? לא נס?... יש אלוקים, כבוד הרב... ואם מישהו יגיד לך שלא, שיבוא אלי, אני אלמד אותו".

"ומה אתך?" – הישיר הרב מבט אל הנהג – "גם אתה חזרת בתשובה?". "מה פתאום, כבוד הרב", לא הבין הנהג, "זה היה הנס של חיים, לא שלי. עלי הנחש לא טיפס, הוא טיפס על חיים... אני קוראים לי שמעון כבוד הרב... לא חיים" (ע"פ הרב אהרן לוי הי"ו).

יתרו חותן משה נפעם מהנסים והנפלאות שליוו את בני ישראל בצאתם ממצרים. אם נדייק, לא רק הוא התפעם, אלא העולם כולו עמד נדהם ומשתומם (כפי שמופיע בשירת הים), אך שונה היה יתרו מכל העולם. יתרו החליט גם לעשות מעשה – לבוא אל מקום חנייתם של בני ישראל במדבר, ולהתגייר.

המדרש שואל: "מה שמועה שמע ובא?". הדגש על המלה "ובא". כולם שמעו, אבל יתרו שמע ובא! השמועה הביאה אותו לשינוי מעשי בהתנהגותו. שכן לא די בשמיעה חיצונית, אלא צריך שמיעה פנימית של הדברים, והחלטה נחושה לבצע.

מכאן אנו למדים שאין די בשמיעה! השמיעה לבדה טובה היא בודאי, כי בלי שמיעה אין ביאה, אולם העיקר הוא שהשמיעה תביא את האדם ליישום הדברים, לפני שיתקררו בלבו.

מה בין שמיעה לעשייה?

לעתים קיים אצלנו מרחק בין השמיעה לבין העשיה. אנו שומעים את קריאת ה' אלינו, אך נותרים מאחור ולא באים. אדם, למשל, מתרגש מנס שהתרחש לו ומודה לה' בכל לבו, אך הבחינה היא – האם יביא אותו הדבר לשינוי מעשי? האם מיד כשיקבל איתות מהבורא, ישנה דרכו, כנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה'' (הושע י"ד, ג')?

אמר פעם הרבי מקוצק זצ"ל, על הפסוק בהמשך הפרשה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (כ, טו) – יכול אדם לראות, יכול הוא לנוע ולהזדעזע, ובכל זאת לעמוד מרחוק...

בפסוק מוזכר שיתרו בא למחנה ישראל בגלל ששמע על יציאת מצרים – "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", אך המדרש ממקד יותר את הסיבה לבואו. "מה שמועה שמע ובא?", שואל המדרש ומצביע על שני אירועים: "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

מה היתה הנקודה בקריעת ים סוף, שגרמה ליתרו לעזוב את כל כבודו וגדלו ולבוא המדברה?

יתרו שמע את אשר ארע "מאחורי הקלעים" של נס קריעת ים סוף. הוא שמע כי כלל לא היה פשוט שהנס יתרחש. בתחילה, כאמור, סירב הים לעצור ממרוצתו. כנראה שגם העובדה שעם ישראל מתכוונים לקבל את התורה בעוד חמישים יום, לא ממש שכנעה את הים, שכן רבים הם האנשים המקבלים קבלות ואינם מקיימים.

אולם ברגע שראה הים את ארונו של יוסף, מיד "הים ראה וינס" – נס מפני הַנָּס. ומה ראה ביוסף ששכנעו? ראה הים שאצל יוסף לא היתה הפרדה בין ההחלטה לקיומה, וכשגמר אומר בנפשו להתרחק מהעבירה, מיד ביצע את החלטתו במנוסה, ולא נשאר אפילו רגע אחד כדי לקחת בגדו מִיָּדָהּ של אשת פוטיפר. ארונו של יוסף שימש בעצם כערבות לכך שבני ישראל אכן יקיימו את הבטחתם לקבל את התורה.

כל זאת שמע יתרו והסיק את המסקנה הבאה: גם אני שמעתי כעת על ים סוף, שמעתי ונרגזתי, אך אם אסתפק בכך ולא אעשה מעשה, לא תהיה שום משמעות לשמיעה שלי. שכן אפילו החלטת העם כולו לא הספיקה לים סוף, עד ש"ניתנה ערבות" של מי שהחליט וגם עשה. ולפיכך קם ובא אל מחנה ישראל, להסתופף בצל השכינה.

יתרו זכה שבא. אחרים שמעו, רגזו וחלו, אך לא באו. לכן פרסמה אותו התורה, ונקראה הפרשה החשובה של מתן תורה על שמו.

לו היו באים איתי...

מעשה בבחור מנתניה שהיה רחוק מתורה ומצוות. שבת אחת הוזמן לשבות באחת הישיבות בירושלים, טעם מטעמה הערב של התורה, וראה איך מענגים את השבת בדברי תורה וחכמה. החליט לחזור בתשובה ונשאר בישיבה בירושלים, כשהוא מתעלה בתורה וביראה.

כעבור שנה נזכר בחברי ילדותו שנותרו שם מאחור, ללא תורה וללא מצוות, ונסע אליהם כדי להשפיע עליהם שיחזרו בתשובה. ניסה לשכנעם לבוא עמו לשבות בישיבה בשבת, כדי לטעום טעמה של תורה, אך הם דחוהו לפעם אחרת, כי בשבת ההיא התקיים משחק ספורט גדול.

במשך השבוע הבא חזר ובקשם לבוא עמו, אך שוב דחוהו בטענה שבדיוק בשבת הקרובה יש מסיבת יום הולדת של חבר במוצאי שבת, ואינם יכולים להיעדר משם, אך הבטיחו שבשבת שאחריה יבואו עמו.

אך גם בשבת השלישית זימן להם היצר אירוע נוסף – מסיבת בר מצוה של אחד המכרים, אבל הפעם הבטיחו לו באופן סופי שבשבת הבאה הם באים – יהיה מה שיהיה. וכבר קבעו עמו שיבוא אליהם ביום ראשון בבוקר, ואז יעלו עמו לירושלים.

כשהגיע ביום ראשון לקחתם, מצא לתדהמתו את הוריהם יושבים על הארץ ובוכים. עד מהרה התבררה לו המציאות המצמררת: אמש, בשעת לילה מאוחרת, כששבו הבחורים מהמסיבה, סטתה מכוניתם מן הדרך והתנגשה בעמוד חשמל. כולם נהרגו בתאונה.

הצטער אותו חבר צער רב, ואמר: "חבל, אילו היו באים עמי לירושלים היו נשארים בחיים, כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא".