"דודינקה, למה אתה בורח ממני? אתה כבר לא אוהב אותי ואת הנשיקות שלי?!"

"אני מחכה לך באוטו עד שתסתיים החתונה..."

"מה קרה לך? זאת החתונה של אח שלך!

בטח שאתה נכנס! "

"מה אני אעשה שם לבד?"

"מה השתגעת לי פתאום?"

"טוב, אני נכנס, בתנאי שתבדקי בשבילי אם היא שם..."

"מי?"

"מה מי? דודה סבטלנה!!!"

"דודה סבטלנה?! זאת עם הזיפים? מה הקשר?"

"מה הקשר?! מה הקשר?! זה בדיוק מה שאני שואל!!!! היא לא יכולה לעבור לידי מבלי לתת לי נשיקות וצביטות בלחי! הזמן שלה נעצר מלכת, היא חושבת שאני אותו דודינקה הקטן הצנום והחמוד עם הנמשים והעיניים הכחולות... היא לא מבינה שחלפו יותר מעשרים וחמש שנים, ועכשיו אני דוד ואני ממש לא צנום ובמקום נמשים יש הרבה זקן, ואת העיניים הכחולות שלי מסתירות משקפים גדולות ושחורות! עושה רושם שזה לא משפיע עליה כלל, היא רוצה לצבוט ולנשק ויהי מה!"

"טוב, אני הולכת לבדוק... "

"השטח פנוי, שאלתי את אמא שלך והיא אמרה שהיא לא שם וכנראה גם לא תגיע, אתה יכול להיות רגוע ולהיכנס."

"למה אתה אוכל כל כך מהר, די, תירגע אתה לחוץ, תשב בשקט, היא לא פה..."

"אני לא בוטח בה, סבטלנה הזאת היא מסוכנת מאוד... כתוב שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת, גם צביטה של דודה סבטלנה אינה באה אלא בהיסח הדעת... צריך לעמוד על המשמר, אין לדעת מאיפה זה יבוא."

"אתה רואה, קיבלת את הקינוח ולא קרה לך כלום... היא לא תגיע, ברוך ה'".

"כנראה שאת צודקת, היא כבר לא תבוא. אפשר לברך ברכת המזון וללכת."

ואז זה קרה, באמצע ברכת המזון, "כי אם לידך המלאה, הפתוחה הקדושה והרחבה"... זו היתה באמת יד רחבה... הרגשתי צביטה חזקה ואימתנית באזור הלחי, והרי כתוב בתפילת שמונה עשרה שגם אם ילפף סביבך נחש אסור לך לעצור את התפילה, וברכת המזון דינה כמו תפילת שמונה עשרה! נתקעתי עם יד שמנה ומזיעה בתוך הלחי השמאלית שלי מבלי יכולת תזוזה...

"דודינקה מה שלומך מותק שלי!" רק שלא תנשק אותי! רק שלא תנשק אותי! לאאאאאא!"

פרצופי האדום לא שכנע אותה מלהימנע מהנשיקה המתקרבת... עצמתי עיניים, לא היה כבר הרבה מה לעשות... הרגשתי שהזיפים דוקרים לי את הלחי כמו נשיקה מאבא... ואז נזכרתי שכתוב בתפילת שמונה עשרה, שאם עוקץ אותך עקרב אפשר לעצור! מבחינתי זה עקרב גדול במיוחד! קפצתי אחורה!

 "דודינקה, למה אתה בורח ממני? פעם היית אוהב את הנשיקות שלי!"

"דודה יקרה, אני לא יודע מה להגיד לך, אבל קצת השתניתי מלפני 25 שנה! כמו שאת רואה, יש לי זקן, חליפה, כובע ואפילו יוצאות לי לפעמים כמה מילים באידיש! בקיצור אני דוס... ואני לא יכול שתתני לי נשיקות יותר... "

"מה, אתה כבר לא אוהב אותי?"

"אוהב אותך מאוד! אבל הרי, דודה יקרה, אנחנו נמצאים בחתונה ומה עושה החתן לכלה? מקדש אותה. בשבילו היא "המיוחדת" שלו, ומותרת רק לו! לא לחבר ולא לדוד, רק לו!

"מה זאת 'קדושה'?" לפרוש מהמקום הקודם, לייחד את הדבר, כמו להקדיש זמן או להקדיש חפץ, ואם את רוצה קצת להחכים, כתוב במסכת קידושין..." "מסכת מה?", "לא משנה, כתוב בספרים הקדושים שכשהאיש מקדש את האשה, היא נהיית מיוחדת לו, ונאסרת על כל אחד. כמו שהקדש אסור לכל העולם, כך האשה נאסרת לכל העולם חוץ מבעלה על ידי הקידושין האלו".

" דודינקה, לא הבנתי כלום... אבל הייתי רוצה בעל כמוך!".

מתוך הספר "אבא, אמא, כיפה" (הורים לבעלי תשובה), מאת הרב עמית יעקוביצקי. להורדת הספר (בחינם) כנסו