בת-אל לוי: "הקב"ה לא סתם נתן לי שני ילדים עם לקויות שמיעה"

את השיחה עם בת-אל לוי אי אפשר לקיים מבלי להתרגש. בת-אל, נמרצת וחיונית, שוטחת את תמצית חייה. ללא רגע של התבכיינות, כאשר ניכרות בקולה כל העת העוצמה והאמונה התמימה.

"גדלתי בבית חילוני בעיר אילת", היא פותחת את סיפורה. "ואת המשמעות של הדברים קל להבין. כי באמת, כפי שאפשר לדמיין, החיים שלי היו מורכבים בעיקר ממסיבות ומחיי לילה. כשהגעתי לגיל גיוס, החלטתי להיות לוחמת ולשרת בקרבי, אלא שבאחת הפעילויות שלנו הזדמן לי להגיע לכותל המערבי, ואז התחלתי להתעניין מעט ביהדות. "אמרו לי שיש בכותל ישועות, ושאפשר לבקש מה שרוצים ולקבל", היא מספרת, "אז החלטתי בתמימותי לנסות וכתבתי על פתק את כל מה שרציתי באותו שלב בחיים. אבל כשראיתי שלא קיבלתי מיד את כל מה שכתבתי, הגעתי למסקנה שאני לא מעוניינת בחיים האלו של הדת. זה הגיע בעיקר מתוך חוסר הבנה. כי לא הבנתי בכלל מה זה אומר שמירת מצוות".

שידוך באילת

הדבר המדהים בסיפורה של בת-אל הוא שדווקא מתוך הכעס, כביכול, על הבורא, היא הצליחה למצוא את האמונה הפנימית שבה. "השתחררתי מהצבא וחזרתי לאילת", היא מספרת, "ושם הכרתי את מי שלימים הפך להיות בעלי. הוא עצמו הגיע מבית דתי על גבול החרדי. אבל במשך השנים הוא התמלא כעס על הדת והתרחק ממנה. יום אחד הוא החליט שנמאס לו. אז הוא לקח תיק קטן וירד לאילת, "ושם", היא מחייכת, "הוא פגש אותי".

וכפי שבת-אל מספרת - שניהם היו בחורים ממורמרים וכעוסים ומצאו אוזן קשבת אחד אצל השנייה. "סחפתי אותו כמובן לחיי מסיבות הלילה הסוערים שלי ובילינו הרבה יחד. אחרי שנתיים הוא הציע לי נישואין, וכעבור שלוש שנים נישאנו".

וכאן מגיעה בת-אל לחלק המעניין בסיפורה: "אני יודעת שאצל רוב החוזרים בתשובה זה עובד כך – הם מגלים את הבורא ואז מתקרבים אליו מתוך אהבה ורצון להתחזק. אבל אצלי זה קרה בדיוק הפוך. כזוג צעיר לא היה לנו כסף כדי לקנות דירה, ולכן התגוררנו אצל ההורים של בעלי, במרכז הארץ. מכיוון שמדובר במשפחה שומרת מצוות, לא הייתה לנו ברירה, והיינו חייבים לשמור שבת. כך התחלנו להקפיד על שמירת שבת, וגם על הלכות נוספות, לא מתוך רצון להתחזק, אלא פשוט כי היינו חייבים".

ואיך הרגשת עם שמירת המצוות הזו? זה בוודאי היה קשה!

"באמת לא היה לי קל. הרגשתי שזוהי כפייה דתית ומאוד לא התחברתי לזה, אבל לא הייתה לי ברירה. האמת היא שחיכיתי כל הזמן לרגע שבו נעזוב את הבית וכבר לא אצטרך יותר לשמור מצוות. בשלב כלשהו הבנתי שהדרך היחידה שלי לצאת מביתם של ההורים היא להיכנס להריון, וברגע שנהיה משפחה, כבר נצטרך לעבור לדירה משל עצמנו".

ורק אז, כשהיא החליטה שברצונה להביא ילדים לעולם, נפלה עליה המהלומה הקשה והיא קלטה שהאתגרים שלה בחיים הם הרבה יותר מורכבים. "ניסינו להיכנס להריון, אבל עברו כמה וכמה חודשים, ושום דבר לא קרה. פתאום כל הנושאים האחרים התגמדו ולא עניינו אותנו, כי כשנפגשנו עם רופאים נאמר לנו שאין הרבה סיכויים שנזכה לילדים. הרופאים גם המליצו לנו על כל מיני סוגים של טיפולים. ניסינו את כל מה שיכולנו, ובכל זאת, במשך חמש שנים שום דבר לא זז".

אלא שבת-אל מציינת כי לאורך תהליך הציפייה הממושך, היא כבר התחילה לחוש קשר עם הבורא. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", היא צוחקת, "ובאמת, בזכות העובדה ששמרתי שבת כל כך הרבה פעמים והקפדתי על הלכות, גם התחזקתי מאוד מבחינה פנימית, וכבר לא שמרתי מצוות רק כלפי חוץ".

באחד מן הימים עמדה בת-אל לפני טיפול רפואי מורכב שהיא קיוותה מאוד שיאפשר לה להרות. הרופאים הכינו אותה לכך שאם הוא לא יצליח – אז הם ייאלצו לקטלג אותה בוועדת חריגים. "מאוד חששתי", היא נזכרת, "ולראשונה בחיי פשוט ישבתי, התפללתי ובכיתי בלי הפסקה. חיזקתי את עצמי באמצעות כוח המחשבה. אמרתי לעצמי שהטיפול בוודאי יצליח, ואני אזכה להקים משפחה".

ובאמת, הטיפול עבר בהצלחה, ולאחר הריון שנמשך תשעה חודשים מלאים – זכו בת אל ובעלה לחבוק את בתם הבכורה אביגיל.

"אמרו לי שהבן לא ישמע, ואני התחלתי פשוט לצחוק"

מיד לאחר לידתה של אביגיל, אומרת בת-אל שהיא התחילה שוב במסכת של טיפולים. "היה ברור לי שזה יכול לקחת הרבה זמן, ושאני לא יכולה לאפשר לעצמי לנוח. אבל הפעם הייתי אופטימית. ידעתי שלחשיבה שלי ולאמונה בהקב"ה יש כוח עצום, ובאותה תקופה גם התקרבתי יותר ויותר לאלוקים והתפללתי המון. אני זוכרת שפניתי להקב"ה בכל יום מחדש ואמרתי לו: הפעם אני לא מתפללת בשביל עצמי, אלא בשביל הילדה שלי, שלא תהיה לבד בעולם".

ובאותה תקופה, באופן פלאי וניסי ביותר התבשרה בת-אל שהטיפולים הצליחו והיא שוב בהריון, והפעם... של שלישייה. "הרופאים לא האמינו", היא מתרגשת, "הרי רק חמש שנים קודם לכן הם אמרו לנו שאין שום סיכוי בעולם שנצליח להביא ילדים. כשילדתי את אביגיל זה היה בלתי נתפס מבחינתם, ופתאום כעת פעם נוספת... ועוד עם שלושה תינוקות..."

אבל לשמחה הגדולה התווספו הפעם גם לחץ והרבה פאניקה. "הייתי צריכה להיות כל הזמן בשמירה מלאה. היה אסור לי לקום מהמיטה, ומהרגע הראשון דחקו בי הרופאים לעשות דילול עוברים, כי אם לא – אז השלישייה כולה לא תוכל לשרוד. אבל אני לא עשיתי, אלא רק התפללתי לה' שייתן לכולם חיים בריאים ושלמים, ואני מבטיחה לספר בכל העולם על הנס הגלוי הזה, כי אלו ילדים שלו ולא שלי".

ובת-אל גם מציינת דבר נוסף שנתן לה כוח: "ממש בתחילת ההיריון הזה קיבלתי על עצמי קבלה חדשה – כיסוי ראש. כי עד אותו יום למרות שהתחזקתי מאוד מבחינת הלכות ותפילות, עדיין כלפי חוץ לא יכלו לזהות שאני דתייה, ומאז אני באמת מקפידה לכסות את הראש".

הלידה התרחשה לבסוף בשבוע 29, הרבה לפני התאריך המשוער. "כשהגענו ללידה כבר ידענו שעובר אחד כבר לא נמצא אתנו, כי הקב"ה עשה דילול טבעי. אבל בחסדי שמיים שני התינוקות האחרים היו בריאים ושלמים. אחרי שלושה חודשים בהם הם היו בטיפול נמרץ בפגייה, בין חיים למוות, השתחררנו עם התאומים המתוקים ביותר בעולם – אחיה ואבישג".

טרם השחרור מספרת בת-אל שניגש אליה הפרופ' שמנהל את הפגייה בפנים חמורות סבר. "הוא בישר לי על כך שמצאו אצל הבן בעיית שמיעה, והוא ככל הנראה לא יוכל לשמוע. התגובה שלי כנראה הותירה אותו בהלם, כי התחלתי פשוט לצחוק... הוא אמר לי: 'זה בסדר גבירתי, אנחנו מבינים שזו בשורה לא קלה, ומותר לך להגיב בכל צורה שאת רוצה', אבל אני אמרתי לו: 'זה לא סתם שאני צוחקת. תבין, לפני שבע שנים אמרו לנו שאין שום סיכוי שיהיו לנו בכלל ילדים, והנה, יש לי ברוך ה' שלושה ילדים בריאים ושלמים. לתינוק שנולד לנו יש שתי אוזניים, ועכשיו, אחרי כל הפלאים הגדולים שהקב"ה עשה אתנו, נראה לך שיש לו בעיה לדאוג לכך שהוא גם ישמע דרך האוזניים שלו?"

אצל רבי נחמן

מעט אחרי השחרור מבית החולים כבר עברו בת-אל ובעלה להתגורר יחד עם ילדיהם בדירה משלהם. "יכולתי להיות מאושרת", היא אומרת, "כי לכאורה היה לי הכל והשגתי את כל מה שרציתי. היו לי שתי בנות ובן שהגיעו בדרך מופלאה, הייתה לנו דירה שכל כך שאפנו לקנות. התגוררנו לבד ולא עם ההורים, ובכל זאת הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי, הרגשתי שאני לא מאושרת".

במבט לאחור היא אומרת שייתכן שהיה זה דיכאון אחרי לידה, אולי סתם כך דכדוך או עייפות מהעומס העצום של גידול שני תינוקות קטנים יחד עם פעוטה בת שנה וחצי. "הייתי מרוסקת ואמרתי לבעלי: 'אני חייבת לצאת לחופש, אני חייבת להתאוורר', ואז הוא הציע לי הצעה קוסמת: 'אחרי כך כל הרבה שנים שאת לומדת את ספריו של רבי נחמן מברסלב, אולי תיסעי לאומן?'"

וכך אכן היה. "טסתי לאומן", מספרת בת-אל, "ומצאתי את עצמי כשאני מתפללת על כל משפחתי, מבקשת במיוחד על אחיה – התינוק הקטן שאבחנו אצלו את בעיית השמיעה, ועל אביגיל שהיו לה כל כך הרבה קשיים בגן. התפללתי מעומק הלב, ובשלב מסוים גם שוחחתי עם אחת הנשים שישבו לצדי. אותה אישה הקשיבה, ולבסוף אמרה לי: 'ריבונו של עולם לא סתם כך עשה שהילדים שלך לא ישמעו'. ואני קפצתי כנשוכת נחש ואמרתי לה: 'לא הילדים, אלא הילד. הילד הוא זה שלא שומע'.  ובכל זאת, כנראה שאותה אישה התקרבה לאמת. כי כשחזרתי הביתה ולקחתי את אחיה לאחת מהבדיקות במסגרת מעקב השמיעה, החלטתי לקחת גם את אביגיל ולבדוק אותה. הייתי בהלם, כי התברר שהיא לקוית שמיעה ויכולה לשמוע רק 50% מהקולות. פתאום נפתרו בבת אחת כל השאלות וכל התלונות של הגננות בתקופה האחרונה. כי ברור שילדה שאינה שומעת אינה יכולה לתפקד בגן".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

לקדש שם שמיים

וההתמודדות של בת-אל אינה פוסקת לרגע. "אני מגדלת את הילדים שלי שזקוקים להרבה קידום ותמיכה", היא מציינת, "הבת עברה ברוך ה' ניתוח באוזניים, וכעת מצפים לראות איך הוא השפיע ואם יש הטבה. לגבי הבן – ברור שהוא שומע ברמה מסוימת, אך עדיין לא ברור כמה בדיוק".

אבל בינתיים, היא לא מרשה לעצמה להתייאש. במשך השנתיים שחלפו מאז שנולדו התאומים, יוצאת בת-אל במשך כמעט כל ימות השבוע לערבי חיזוק לנשים, בהם היא מוסרת הרצאות ואף עורכת טקסים של הפרשת חלה. בנוסף, פעמיים בחודש היא גם יוצאת עם קבוצות לאומן.

"הבטחתי לריבונו של עולם שאחזק את שמו בעולם, וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך ולפעול", היא מסבירה.  אומנם הנשים שמצטרפות אליה הן לעתים כלל אינן שומרות מצוות, אבל בת-אל, בדרך המיוחדת לה, מצליחה לסחוף אותן ולהחדיר בהן את יסודות האמונה. "אני יודעת שהקב"ה לא שלח לי סתם כך ניסיונות במשך החיים, והשאיפה שלי היא לעשות הכל כדי לקדש שם שמיים", היא חותמת את דבריה.