חברות יקרות שלי, הייאוש שלכן פשוט לא רלוונטי למציאות

חברות,

היום אני אשת בשורה.

אני לא הולכת לשכנע אתכן לא להתייאש.

לא מתחננת שתחזקנה חזק,

לא מבקשת שתמשכנה להאמין.

אפילו לא מבטיחה שמי שמפסיקה להאמין מפסידה.

כי היא לא.

הייאוש שלכן פשוט לא רלוונטי למציאות.

לפני שאתן מרימות גבות בתמיהה, שמענה סיפור.

מעשה באישה נאמנה שהלכה בשליחות בעלה לשוק. צרור הכסף בידה, והיא ממלאת סחורה כבקשת אישה האהוב. האישה שלנו סיימה את קניותיה בנחת ופנתה להוציא את צרור הכסף, אך אבוי! הצרור איננו! פצחה המסכנה בצעקות שבר אשר הזעיקו את כל באי השוק. כולם מתייגעים, מחפשים בחורים ובסדקים אך לשווא. האישה השבורה חזרה לפונדק וארזה את חפציה בדממה. היא לא ידעה איך תחזור הביתה וכיצד תישא פנים אל בעלה. לפתע שמעו אוזניה שני בעלי בתים  מלהגים ביניהם אודות חברם שמצא סכום כסף בשוק. האישה המיואשת  לא האמינה למשמע אוזניה. היא פנתה אל השניים , בררה את כתובתו של מוצא הכסף ובלב שמח פנתה אל ביתו. התשובה שהוא השמיע לה שברה את ליבה בשנית. המוצא הלא ישר הודיע לה שעל פי ההלכה הוא לא מחויב להחזיר לה את הכסף, ככיוון שהיא התייאשה ממנו, ועל פי ההלכה אין חיוב להחזיר כסף כאשר המאבד כבר התייאש.

הגברת ההמומה הבינה שמאותו ברנש לא תצמח לה ישועה, ופנתה אל ביתו של רב. הרב לא התמהמה והזמין את מיודענו לדין תורה. מלא ביטחון הוא שטח את טענתו לפני הרב, אך הרב קטע אותו. "את הלכות השבת אבדה גם אני יודע, אך האם שמעת על סוגיית ייאוש שלא מדעת?. נכון שאדם שמתייאש מפסיד. אך זה רק אם הוא הבעלים. ייאוש של שליח לא תופס. כל עוד הבעלים לא התייאש, אין לזה תוקף של אבדה".

"האישה הזאת היא רק שליחה של בעלה", המשיך הרב. "הייאוש שלה לא רלוונטי. הכסף איננו שלה, וכל עוד בעלה סומך עליה ובטוח שכספו עושה חייל, אתה חייב להחזיר את הכסף".

יקירותי

ירדנו לעולם, כל אחת עם השליחות שלה. כל אחת עם המשימה שקיבלה מה"בעלים", ריבונו של עולם.

אנחנו כאן בשליחות.

שום דבר לא שלנו, כלום לא בשליטתנו.

וגם אם את מתייאשת, הייאוש שלך לא תופס. כל עוד הבעלים משאיר אותך פה, סימן שהוא מאמין בך וסומך עלייך.

אם הקב"ה לא התייאש, את עוד תמצאי את האבדה שלך.

אין צורך להיבהל מתחושת ייאוש עמוקה וסמיכה, פשוט כי היא לא רלוונטית.

בתור שליחה את יכולה להתייאש כאוות נפשך, זה לא משנה את המציאות.

אותו דבר גם לגבי ילדים. יש הורים שנוטים, משום מה, לחשוב שהילדים הם שלהם. ואם הם נופלים, ואם הם מתרחקים, הם פשוט מתייאשים מהם.

אבל מה שהורים לפעמים שוכחים הוא, שילדים הם רק פיקדונות. הם נבחרו להיות השליחים לגדל אותם בצורה הכי טובה.

להתייאש מהם?! איזה נס שבעל הבית חושב אחרת. הוא מאמין בנשמות האלה, אוהו מאמין. וכל עוד הוא משאיר אותן פה סימן, שהוא בטוח. בטוח שהאבדה תחזור הביתה.

אהובותי,

לא חשבתן אי פעם שתשמחנה שלא מתחשבים בדעתכן, נכון?...

כל הישועות, בלב שמח.