האחות הסיעודית חושפת: "הצלתי את הנשמה שלי. לא יכולתי להישאר שם"

תמונת המצב שנחשפה השבוע בבית האבות בחיפה ועוד, הציגה מציאות מחרידה של התעללות בקשישים חסרי ישע. את רובנו הצליחה התמונה הזו לזעזע, אך יש מי שלא ממש הופתע מהממצאים העגומים. א', מטפל סיעודי מוסמך שעובד באחד מהמוסדות הסיעודיים במרכז הארץ, הוא אחד מהם.

עבורו, חשיפת מקרי ההתעללויות, הייתה בגדר "סוד גלוי". "גם במקום שבו אני עובד, אלו היו התופעות", הוא אומר בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "כבר חמש שנים אני עוזר לקשישים להתלבש, לאכול ולהתרחץ, ומלווה אותם יום יום במשרה מלאה. אני פוגש אנשים שכוחם תש, אך עדיין לא מאסו בחיים. הקשישים האלו, שיום אחד כולנו נהיה כמותם, זקוקים לעזרה שלנו", הוא אומר.

אז למה זה בכל זאת לא קורה? אחת הסיבות, לדידו היא "מפני שזו עבודה קשה ומורכבת, גם פיזית וגם נפשית, ואף אחד לא רוצה לעשות אותה. אנחנו מקבלים שכר מינימום לעבודה שוחקת וקשה, והצוות מתחלף לעתים קרובות – כי אף אחד לא מחזיק כאן יותר מדי זמן. הרבה עובדים מגיעים ואחרי שבוע נכנסים למשרד של המנהל ומגישים מכתב פיטורים".

(צילום: shutterstock)

סיבה נוספת היא העדר הסלקציה. "כל מי שרוצה לעבוד בעבודה הזו יכול. מספיק שיש לו דופק. כשמשלמים 5,000 שקל בחודש, איך אפשר לצפות שיגיעו עובדים איכותיים? כולנו זקוקים לפרנסה, אבל מגיעים לכאן אנשים שפרנסה זה הדבר היחיד שהם זקוקים לו. את העבודה שלנו צריכים לעשות מתוך תחושת שליחות ואהבת התחום, אבל הערכים האלו כבר לא קיימים. אין הצדקה לשום מקרה של אלימות, והתמונות שנחשפו בימים האחרונים בכלי התקשורת צריכות לזעזע כל מי שנשמה באפו. אבל לפני שאתם נזעקים – מישהו מכם שם עצמו במקומנו? הרי אף אחד מכם לא מוכן לעשות את העבודה הזו, ואף אחד מכם לא מוכן לצאת ולזעוק למען העובדים בבתי אבות", לדבריו.

"אני הצלתי את הנשמה שלי. לא יכולתי להישאר שם"

גם ש', שעבדה כאחות באחד מבתי האבות בארץ ו'נמלטה' כל עוד נפשה בה לאחר שנחשפה למה שהולך שם – משחזרת איך אנשים היו מתים אצלם. "ככה היו מתים אצלנו: מגיע דייר מבית חולים שצריך לקבל אנטיביוטיקה אל תוך הווריד, שזה ריפוי יותר מהיר. אבל בקבלה היו אומרים לי – 'תבטלי את האנטיביוטיקה לווריד, ותני אנטיביוטיקה דרך הפה'. למה? כי אמפולה עולה יותר כסף. 30 שקל יותר.

הייתי אחות אחת על 40 חולים. הכל זה כסף".

פעם אחת נתקלה ש' באלימות מצד אחד העובדים, ודיווחה על כך. אולם כשה'עונש' על האלימות התבטא במשמרת ארוכה יותר – הבינה את טעותה. "העדפתי שלא לדווח, ושיעבוד פחות", היא משחזרת ובאותה נשימה מוסיפה ואומרת: "אני הצלתי את הנשמה שלי. לא יכולתי להישאר שם".

(צילום: shutterstock)

ג', עובדת סיעודית נוספת שהתראיינה ל'ידיעות אחרונות', סיפרה כי העובדים בתחום הם עובדים שקופים, שאיש לא באמת רואה או רוצה לראות אותם. "אנחנו זועקים שנים שהתחום הזה הפך לחצר האחורית של מדינת ישראל, אבל אף אחד לא הקשיב לנו. כמעט אף פעם לא מגיעים פקחים של משרד הבריאות, וגם כשהם באים – תמיד למנהל יש הדלפה ממישהו שסיפר לו מתי מועד הביקורת. גם כשמשפחות של מטופלים מגיעות, וזה לא קורה הרבה, מייצרים מצג שווא של חום ואכפתיות.

 "אני מעולם לא הרמתי יד על קשיש, אבל ללא ספק רציתי לדפוק את הראש בקיר. בכל רגע צץ משהו חדש, אין כמעט רגע לשבת או לשאוף אוויר וחסרות ידיים עובדות. למעסיקים אין ממש ברירה, אז מקבלים כמעט כל מי שמגיש קורות חיים. אי אפשר בשום צורה להצדיק את המעשים הנוראיים שעשו המטפלים שנחשפו, אבל אני יכולה להבין את הקושי, הכעס והתסכול שהם חווים", אמרה.