האלוף במילואים בפוסט מרגש על בנו שנפטר: "’תראי, הוא מחייך. זה רק אנחנו שבוכים"

פוסט מרגש שפרסם האלוף במילואים דורון אלמוג, לזכרו של בנו ערן ז"ל – שסבל מצירוף של פיגור ואוטיזם ונפטר לפני עשר שנים, הצליח לרגש את הרשת. "עשר שנים בלי ערן שלנו", במילים אלו פותח דורון את הפוסט. "כשנולדת נתנו לך את השם של אחי ערן שלא שב מהמלחמה. אחי ערן ששכב שבוע ימים מדמם ליד הטנק הבוער. כל כך רצינו שתהיה כמוהו – חכם ומצחיק, שופע חיוניות, תושייה ועשייה. משוש כל לב.

"עשרים ושלוש שנותיך היו כמו קול תחינותיו של אחי ערן המדמם ברגעיו האחרונים, ליד הטנק הבוער. 23 שנים של דממה מחרישת אוזניים. 23 שנים של בירור נוקב, של חידה בלתי מפוענחת.

"תחילה, ההתמודדות עם בשורת האבחון הנורא של הפסיכולוגית האומרת לנו 'ערן סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור, ככל הנראה לא ידבר. ככל הנראה יישאר בגיל של כמה חודשים'. אחר כך תחושת השבר וההחמצה, ובהמשכה – הדאגה האינסופית. הידיעה שאתה כל כך פגיע, שלעולם לא תוכל להתנהל בעולם הזה בכוחות עצמך, שתמשיך לגדול ולהישאר תינוק נצחי. תמיד בתלות, תמיד נתון לחסדי הסובבים אותך – הבריאים והחזקים, אלו שגורלם היטיב עמם. תמיד תזדקק למישהו שיחתל, שירחץ, שינקה, שילביש, שיאכיל, שישמור וישמור וישמור – שחס וחלילה לא יאונה לך כל רע. כי אתה נסיך התום והטוהר, ואין בך שום כוחות להבלי העולם הזה.

"ואז, כשאנו כואבים ורצוצים, הופיע החיוך המופלא שעל פניך. חיוך של תום. חיוך של אושר. ואני אומר לדידי: 'תראי, הוא מחייך. יש לו עולם פנימי, יש לו חוש הומור. זה רק אנחנו שבוכים'. ואמא שלך יורה לחלל את המשפט החידתי: 'אולי הוא מפגר, אבל הוא לא אהבל. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. זה רק אנחנו שמגששים באפילה'".

"הפכת להיות הברומטר החברתי שלי"

דורון מתאר את הקושי שהוא מנת חלקם של הורים לילדים חריגים, שבא לידי ביטוי בין היתר, במחשבות על עתידו. "בדיעבד, נראה לי שככל שהוגענו את מוחנו בשאלה 'מה יהיה אתך', אתה כאילו אמרת לי: 'אבא, זאת לא השאלה. השאלה היא מה יהיה אתכם? איזה אנשים אתם, איזה חברה אתם? האם אתם רואים את החלשים ביותר בקרבכם? האם אתם רואים אנשים-ילדים כמוני, או שכולכם חוכא ואטלולא, פקעות נפוחות של אגו, המתהדרים באמירות כמו 'כל ישראל ערבים זה לזה' או 'ואהבת לרעך כמוך' – ובפועל, כמו שאימא אומרת: 'מילים כמו חול, ואין מה לאכול...'?.

"ערן אהוב שלנו, הפכת להיות הברומטר החברתי שלי. המורה הגדול של חיי. הפקדת בידי כלי מדידה מכויל ומדויק, למדוד את מידת האנושיות הקיימת ביקום. עשר שנים מאז מותך בני האהוב ערן, ואתה חסר לי כל כך.

"תודה בני האהוב שהענקת לי את הזכות להיות האבא שלך. להיות התלמיד שלך. להשתמש בסרגל המדידה שלך ושל חבריך, כדי להביא לעולמנו מעט יותר חסד. ובבקשה ממך – תמשיך לכוון את דרכנו כאן, כי בלי המצפן המופלא שלך, לא נדע לאן ללכת.

"בשתיקתך הצועקת הצלחת לחדור לנימי נפשי, ולקיים איתי דיון בלתי פוסק על מקומם של ילדים ואנשים כמוך בעולם של חברה הישגית, המודדת כל אחד על פי כישוריו ויכולתו. הילל הזקן אמר: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. החברה ההישגית שלנו מעולם לא ניסתה לשפוט את העולם ממקומך. היא עטפה אותך ואת חבריך בחומה גדולה של דעות קדומות וסטראוטיפים קשים. מקומם של החלשים ביותר בחברה נגזר בעבר לבידוד במוסדות סגורים. כמו אסירי עולם הכלואים פעמיים. פעם אחת בתוך גוף שבור, ופעם שנייה מאחורי סורג ובריח".