מי פוגעת במורשת יהדות ספרד והמזרח? דווקא הוועדה שאמורה לקדם אותה

לפני שנה עלה רעיון טוב בראשו של שר החינוך נפתלי בנט: הוא החליט כי מערכת החינוך בישראל לא מלמדת מספיק את מורשת יהדות ספרד והמזרח, והקים ועדה שתדון בנושא הזה ותגבש המלצות לתיקון הליקוי הזה. הוועדה, כך הוצהר, נועדה: "ליצור איזון ביחס למורשתן של קהילות המזרח ולהעמקת תחושת האחדות בעם".

הוועדה ישבה, גיבשה המלצות והגישה אותן ביולי האחרון לשר החינוך. אלא שההמלצות לא זמינות רק לשר אלא לכל בעל חיבור אינטרנט שרוצה לעיין במסמך ה-PDF, המונה מעט יותר משלוש מאות עמודים. ולא מעט מאותם אנשים שהרגישו את חוסר האיזון בלימוד מורשת ספרד עיינו בהמלצות – ומאד לא אהבו אותן. חלקם אף החלו שולחים מכתבים לשר בבקשה לתקן את ההמלצות.

ארז ביטון, המשורר שעמד בראש הוועדה, התלונן לתקשורת כי אנשים משמיצים את דו"ח הוועדה שלו: "מבלי שקראו אותו". ובכן, כדי לפטור את עצמי מהאשמה הזו, ישבתי לקרוא את הדוח המלא. והנה המסקנות: המון כוונות טובות, כמה הצעות ראויות, ותפיסת עולם בסיסית שגויה, שבלתי נמנע היה שתגרום להמלצות מעוררות סערה.

ארז ביטון (צילום: פלאש 90)

ההזנחה בהנחלת מורשת ספרד והמזרח היא עובדה ידועה. בדוח שבה וחוזרת המילה 'אירוצנטריות' – מיקוד באירופה. זו אינה תופעה ישראלית: כשמלמדים היסטוריה בכל מקום, הנטייה הראשונות היא ללמד את ההיסטוריה של המערב. בהקשר היהודי, זו ההיסטוריה של יהודי אירופה. המיקוד ביהדות ספרד בדרך כלל עוצר בסביבות גירוש ספרד. תור הזהב ודמויות הענק שהקים מסוקרות משום שבתקופה זו מוקד הציביליזציה היה בספרד המוסלמית, בעוד אירופה הנוצרית שקועה בחשכת ימי הביניים. אבל מעבר לכך, יש אכן חוסר ידע מביך לגבי ההיסטוריה היהודית מחוץ לארצות אירופה.

אלא שהוועדה כמעט ולא כללה רבנים ואנשי ספר המכירים לפרטיה את המורשת היהודית המפוארת של קהילות המזרח. וכך, היה הרבה פחות חשוב לה להתמקד בתלמידי החכמים, מורשת הפסיקה ההלכתית והמנהגים הייחודיים של אותן קהילות, והרבה יותר חשוב ליצור מעין אתוס ספרדי 'פתוח' ו'ליברלי' יותר. כך כותבת הוועדה, למשל, כי קהילות ספרד הצטיינו בפתיחות כלפי המודרנה וההשכלה, ורבניהם לא התנגדו ל:'שילוב בין תרבות יהודית לתרבות כללית'.  תיאור שאולי מתאים למה שהוועדה הייתה רוצה להנחיל לתלמידי ישראל, אבל לא בדיוק נצמד לאמת ההיסטורית.

ספרות עממית או ספרות תורנית?

כל מי שלמד פעם את ההיסטוריה של קהילות ישראל בתפוצות בעידן החדש, יודע שאין שום דרך הגיונית להשוות בין ההשכלה באירופה וההשכלה בארצות המזרח. באירופה, ראשוני המשכילים הרגישו נחותים מול הגויים המשכילים: מדענים, אמנים, ומלומדים למיניהם. ברוב ארצות המזרח, לעומת זאת, שכבה משכילה מקומית כמעט ולא הייתה קיימת. שליטים מוסלמים נבערים לא התעניינו במדע או אמנות והקפידו לשמר את בורות האזרחים שלהם. היהודים, יודעי ספר כמעט כולם, היו בעצמם השכבה המשכילה ובוודאי שלא היתה להם סיבה להתקנא ב'תרבות' או ה'השכלה' של שכניהם הגויים. במידה שהשכלה אירופאית חדרה לשם לאחר מכן, היא הגיעה דרך הקולוניזציה – השתלטות ארצות אירופאיות, בעיקר צרפת, על מדינות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. המדינות הללו הציעו לא פעם זכויות משופרות ליהודים (באלג'יריה, כל היהודים קיבלו אזרחות צרפתית). הם עשו זאת בדיוק משום שזיהו ביהודים מעמד משכיל ומתורבת יותר. במידה שההכרה הזו משכה יהודים מקהילות ספרד לרכוש יותר השכלה כללית או לעבור ללבוש מודרני יותר, זה היה בעיקר כדי להשיג פריבילגיות נוספות מסוג דומה.

רבני קהילות ספרד בוודאי לא ראו בשמחה את חלחול ההשכלה האירופאית לקהילותיהם. במקומות רבים הם ניהלו מלחמת חורמה נגד ניסיונות לשנות את תכנית הלימודים המסורתית, למשל. בקהילות בעלות היררכיה רבנית חזקה, כמו ג'רבא שבתוניסיה, לא נפתח מעולם בית ספר 'מודרני'. לא רק בתי ספר צרפתיים מהסוג שפרחו במקומות אחרים: אפילו רשת אליאנס, שהקפידה על אוריינטציה מסורתית, לא הצליחה לפתוח שם סניף.

(צילום: shutterstock)

ואם מדברים כבר על תוניסיה וג'רבא, מאלף לקרוא את החלק שמוקדש לקהילה בהמלצות הוועדה. כך למשל נכתב שיש ללמד על גיוונה ואיכותה של היצירה התרבותית המקורית בתוניסיה: "מהנתונים עולה שבתוניסיה התפרסמו בין השנים 1860-1960 כ-1400 יצירות ספרות עממית בשפה הערבית-יהודית... יצוין שהייתה פריסה רחבה של ספרות יפה שנכתבה בצרפתית, אך היא טרם נחקרה, על כן היקפה המדויק עדיין אינו ידוע, אולם אי אפשר להתעלם מהישגיה. לכל זה יש להוסיף את היצירה הרבנית, שהיקפה וגווניה גדולים במיוחד".

סדר המשפט מלמד על סדר העדיפויות של הכותבים, ששונה לחלוטין מהאמת ההיסטורית. הספרות העממית בערבית-יהודית היתה שולית יחסית בחייהם של יהודי הקהילה, ובוודאי לא זכתה ליחס רציני במיוחד. יותר מכך, היצירות הללו ברובן נשכחו לחלוטין ואיש אינו לומד אותן או מעיין בהן היום. היצירה התורנית התוניסאית, לעומת זאת, היא רחבת יריעה, זכתה תמיד לרוב כבוד בעדה, והיא נלמדת עד היום. איך ייתכן שהיא נהפכת להיות הערת שוליים בדיון בספרות היהודית-תוניסאית? בדומה לכך, על אף שהוועדה כותבת: "ג'רבא נעשתה מרכז להפצת התרבות התורנית", היא נמנעת מלהזכיר את הנתונים על אדיקותה של הקהילה הייחודית הזו, והכניעה המוחלטת שלה לתלמידי חכמים. מידע כזה, ללא ספק, עלול לקלקל את התמונה הוורודה המצטיירת על יהדות נוחה לבריות, שידעה 'לקבל את המודרנה'.

כשהבבא סאלי הופך לעוד שם ברשימה

לאורך המאות האחרונות, קהילות המזרח, גם אלה שהתקרבו מאד לתרבות האירופאית, שמרו על כבוד גדול מאד לתלמידי חכמים ולמסורת ישראל. לאור זה, היה מתבקש שכל ניסיון להנחיל את מורשת הקהילות הללו יצא מאותה נקודת הנחה, של כבוד לתורה ולפסקי חכמים. אבל אנשי הוועדה היו עסוקים מידי בשינון המילה 'אירוצנטרי' ובתחושה שהם פרוגרסיביים המצילים את ההיסטוריה האבודה של גזע מופלה לרעה, משל עסקו בהיסטוריה של העבדים השחורים בארצות הברית ולא בהיסטוריה של קהילות עצמאיות ומשגשגות, מלאות חיים ויצירה.

הבבא סאלי

ההיסחפות לכיוון הפרוגרסיבי-פלורליסטי כה בולטת, שההמלצות מלאות באזהרות להציג בכבוד את המוסלמים, שכני היהודים בארצות ערב; (הוועדה ממליצה למשל להימנע מלהבליט את מנהג נקמת הדם, על אף מרכזיותו בתקופות מסוימות) ללמד על השומרונים לא לפי המורשת היהודית אלא לפי ההיסטוריה שהם בחרו לעצמם; ולהימנע מ'דמוניזציה' של הקראים. כתבי הספרות הרבנית אולי מלאים בהוקעות של הזרם הקראי, שהתנער מהתורה שבעל פה, אבל הוועדה מזהירה שבמסגרת הרפורמה בלימודי יהדות המזרח חייבים לתת להם 'יחס הוגן'. הם לא ניסו לפלג את העם, טוענת הוועדה. בסך הכל היו להם חילוקי דיעות לגיטימיים עם הרבנים...

אבל אולי הסימן הברור ביותר לקוצר הראות, השטחיות, והשגיאות של המלצות הוועדה הוא רשימות 'אנשי המופת' עליהן ממליצה הוועדה ללמד. חברי הוועדה זיהו בצדק שהתחברות לדמויות היא הדרך הטובה ביותר ליצור עניין במורשת יהדות המזרח. לנוחות המורים, הם סיפקו רשימות של אנשי שם עליהם כדאי ללמד, רשימות מאירות עיניים של ממש. בדיון על יהדות מרוקו, מופיע 'האביר יעקב', רבי יעקב אבוחצירא – ואחריו מורה מקומי ברשת חילונית. מופיע שמו של הבבא סאלי...ובאותה רשימה ממש: זוהרה אלפסיה וג'ו עמר.

נדמה שזה הסיכום הטוב ביותר לכישלונה של הוועדה. המלצות פדגוגיות שלא מסוגלות להבחין בין חשיבותו העצומה, ההיסטורית, של הבבא סאלי למורשת יהדות מרוקו - לבין זו של זמר עממי? תלמידי ישראל אולי ישננו יותר מידע על יהדות ספרד והמזרח, אבל המידע הזה, למרבה הצער, לא יהיה ממש מדויק.