הרואה חתול שעומד לטרוף תרנגול - האם יציל את התרנגול?

קורה לפעמים שאנו מבחינים בחתול שאורב לציפורים או לתרנגולות על מנת לצודן ולטורפן, ומיד מתעורר הספק - כיצד ראוי לנהוג בסיטואציה שכזו:

האם יש להציל את הציפור או התרנגולת, על ידי הפחדת החתול ה'רודף' והברחתו, או שמא אין לגרש את החתול, כי זהו טבעו של עולם שהחיה החזקה אוכלת את החלשה, ואם כן מדוע שנתערב ונמנע מהחתול להשיג את מזונו?... 

כך הטביע הקב"ה בעולמו

נאמר בספר חסידים (סי' תקפ"ט): "הקב"ה ברא חי שאוכל חי, כחיות, כדי שלא יתרעם האדם לומר איך יתכן שהקב"ה התיר לאדם לשחוט בהמות חיות ועופות, ולא חש לצער בריותיו, לכך ברא שאר חיות אוכלי חיות", (ויעויין שם בהמשך דבריו שכתב שאין לטעון שבעל חי לא נברא כאוכל בעל חי, ומה שטורף הוא מדעתו, אלא האמת היא שכך חקק הקב"ה בטבע בעלי החיים, שאוכלים בעלי חיים אחרים).

רואים אנו, שהבורא יתברך ברא בטבע העולם, שחלק מבעלי החיים יאכלו האחד את השני, כגון הנחש שטורף עכברים, עופות-דורסים שאוכלים נחשים, העכביש אורג אריגה ועל ידה צד זבובים ותולעים וכו'; ואם כן, מסתבר שלא מוטל על האדם להתערב בטבע הבריאה, ולמנוע מאכל ממי שזקוק לו.

היכן מצינו חתול 'רודף'?

אולם, מצינו שכבר דן בשאלתנו הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, בספרו 'התעוררות תשובה' (ח"ב סי' קנ"ז), וכותב: הרואה חתול הרודף אחר תרנגולים להכותם (בפשטות הכוונה היא להורגם) - מותר ומצוה לחוס על התרנגולים ולהבריח את החתול, כי הוא נחשב ל'רודף'! ובמקרה שהתרנגולים שייכים לחבירו, הרי שמקיים בהצלתם מצוַת 'השבת אבידה', אך אפילו אם אינם שייכים לאף אדם, מכל מקום משום 'צער בעלי חיים' מצוה להצילם!

ודבריו מחודשים מאוד, כי היכן מצינו דין רודף בבעלי חייים, וכי עשינו בהמה כאדם?! (וכי אם לא יציל את התרנגולים יעבור על 'לא תעמוד על דם רעך', שהוא היסוד לדין 'רודף'?!). ועוד יש להקשות: הרי הבורא הטביע בחתול את יצר הטרף, כאמור, ובשר התרנגול הוא המזון המועדף עליו, ואם כן, מדוע לא נרחם על החתול הרעב ונאפשר לו לאכול את התרנגול?!

וכתב בספר 'צער בעלי חיים' (עמ' 304), שיתכן שבעל ה'התעוררות תשובה' עוסק בחתול כזה שיש לו מזון בשפע, ואף על פי כן רודף אחר תרנגולים 'להכותם' (דקדק בלשונו לכתוב 'להכותם' ולא 'לטורפם'), וכיון שנראה כי החתול עושה כן רק לשם רדיפה או שעשוע בעלמא, ולא לצורך אכילה, ניתן להבין מדוע דימה זאת ה'התעוררות תשובה' לדין 'רודף', ומדוע כתב שיש לחוס על התרנגול ולהצילו.

ולמעשה שמענו ממו"ר שליט"א: מאחר ובדרך כלל מזומנים לחתול מזונות (שכידוע מצויים לחתולים תדיר מאכלים, באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכל ודברים מאוסים), ממילא ראוי לחוס על הציפורים והתרנגולות ולהצילן, והחתול ילך וימצא את מזונו במקום אחר.

אולם, במקרה שאורב החתול לעכבר על מנת לטורפו, נראה שבזה עדיף שלא להתערב, כי תפקיד החתול לנקר את הבתים מעכברים (ב"ק פ'., ולשון ה'שאילת יעב"ץ' א'-י"ז: 'מלאכת החתול מרובה לצוד עכברים'), וכידוע, העכברים עוינים ומזיקים לבני אדם. (כמבואר בתוספות (ב"מ מ'. בשם הירושלמי), שהעכברים נקראים רשעים, משום שכאשר מוצאים אוצר של תבואה, דרכם לקרוא גם לחבריהם שיבואו ויאכלו עימהם; ובגמרא בהוריות (י"ג.) נאמר שהעכברים 'סורן רע' - יצר ליבם רע הוא יותר מדאי (רש"י), שאפילו גלימי גייצי - גם בגדים וכלי בית, שאינם דברי מאכל, העכברים נושכים ומזיקים, אע"פ שאין להם הנאה בכך. ומעניין לגלות, שבפרק שירה מבואר, שהפסוק שהעכבר אומר הוא: "ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית, ואנחנו הרשענו", ומבאר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (ב'פרק בשיר'): מאחר שהעכברים רשעים ומזיקים לבריות, ממילא נרדפים תמיד, ולפיכך מצדיקים עליהם את הדין...).

ולכן נראה שאם החתול רודף אחר העכבר, ניתן להניח לו לבצע את מלאכתו וללוכדו!

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.