הרב יצחק יוסף לפרשת משפטים: הלכות ארבע פרשיות

פרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא

א. השבת קראנו פרשת שקלים, והתחלנו את סדר ארבע הפרשיות. בשו"ת גינת ורדים (כלל א ס"ס לו) כותב: מרגלא בפומייהו דרבנן שקריאת ארבע פרשיות הללו הן מן התורה. ואנכי לא ידעתי היכן מצוה זו כתובה בתורה, ולכן נראה שהן מדרבנן, אסמכתא בעלמא. הרב חיד"א (בספר יעיר אוזן מערכת ק אות יב) כותב בשם תוס' ישנים (ברכות יג.), שמשמע מדבריהם שגם פרשת שקלים והחודש הם מדאורייתא. זה חידוש גדול, כי משאר הראשונים משמע שרק פרשת זכור היא מהתורה, ואולי גם פרשת פרה, אבל שאר הקריאות בתורה הכל דרבנן. כך מבואר מדברי התוס' (ברכות יג. ד"ה בלשון) שכתבו שיש פרשות שמצוה מהתורה לקרותן כגון פרשת זכור, משמע ששאר קריאות בתורה הן מדרבנן, והוא הדין לפרשת שקלים והחודש.

קריאת התורה דרבנן

ב. גם בגמ' ברכות (מז:) הביאו מעשה ברבי אליעזר, שראה שחסר עשירי למנין בבית הכנסת, שחרר את עבדו והשלים מנין. והקשו בגמ': והלא המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר "לעולם בהם תעבודו"? ותירצו: לדבר מצוה שאני. והקשו עוד: והלא מצוה הבאה בעבירה היא? ותירצו: מצוה דרבים שאני. וכתב הרא"ש (פ"ז דברכות סי' כ), שדוחק לומר שהיה מדובר דוקא בפרשת זכור שהיא מהתורה, כי בגמ' משמע שלכל מצוה דרבים מותר לשחרר את עבדו, אפילו מצוה דרבנן. ומוכח מדברי הרא"ש שפרשת זכור דוקא דאורייתא, אבל שאר קריאת התורה היא דרבנן. וכן המשמעות בעוד ראשונים שסתם קריאת התורה בצבור היא דרבנן.

התייעצו עם גדול הדור

ג. מה שכתב הגינת ורדים בשם אותם חכמים שארבע פרשיות הן מהתורה, יש לבאר על פי דברי הגמרא בבא קמא (פב.), עשר תקנות תיקן עזרא הסופר, ואחת מהתקנות היתה לקרוא בספר תורה בשני וחמישי, וכן במנחה של שבת משום יושבי קרנות. ומקשה הגמ', וכי עזרא תיקן לקרוא בשני וחמישי, והלא זו תקנה קדומה, שנאמר "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", אין מים אלא תורה, עמדו נביאים שבאותו דור ותיקנו שיקראו בתורה שני וחמישי ושבת, שלא יעברו שלשה ימים בלי תורה. תירצה הגמ', שעזרא תיקן שיקראו שלשה עולים עשרה פסוקים. וכי אותם נביאים יעשו דבר בלי להתייעץ עם גדול הדור?! מן הסתם עשו על פי דעתו של משה רבינו. לשון הרמב"ם (פי"ב מהל' תפלה ה"א): משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת, ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה. מחדש הבית חדש (סי' תרפה), שמצות קריאה בתורה היא דאורייתא, כדין הלכה למשה מסיני, מלבד קריאה במנחה של שבת שהיא תקנת עזרא משום יושבי קרנות. וכך משמע גם מהסמ"ק (מצוה קמט) והריטב"א (מגילה יז:) שקריאת התורה בכל שבת וימים טובים היא מצוה דאורייתא.

נשבע על מה שכתוב בתורה

ד. הרשב"ץ (ח"ב סי' קסג) נשאל באדם שהיה קצת עצבני וכעס שלא נתנו לו לקרוא בתורה, ומתוך כעסו נשבע שלא ישמע יותר ספר תורה. וכתב הרשב"ץ שהרי הוא כנשבע על מה שכתוב בתורה, שאין שבועתו חלה. וזה כדברי הריטב"א והסמ"ק והב"ח הנ"ל שמצות קריאת התורה דאורייתא. אבל מדברי שאר הראשונים - התוס' והתוס' ישנים ותוס' רבי יהודה החסיד והרא"ש ועוד - שכתבו שיש פרשיות מארבע פרשיות שהן מהתורה, מוכח ששאר קריאת התורה היא מצוה דרבנן ולא כהב"ח.

בני המושבים

ה. התרומת הדשן (סי' קח) כותב שבני המושבים הקטנים שאין להם מנין בבית הכנסת בשבת, צריכים לשבות בשבת זכור במקום שיש מנין כדי לקרוא פרשת זכור מספר תורה בעשרה, מבואר גם כן שפרשת זכור בלבד היא מהתורה. וכן כותב גם תלמידו בספר לקט יושר (ח"א ענין ד) שפרשת זכור דאורייתא. וכך המסקנא להלכה, ואין צורך לחוש לאיזו דעה מסויימת שקריאת התורה בכל השנה היא מהתורה.

דעת הרמב"ם

ו. בדעת הרמב"ם יש לכאורה סתירה בדבריו אם סובר שפרשת זכור מהתורה, כי בספר המצוות הוא מונה ששים מצוות עשה שהן תמידיות וקבועות, ולא מונה ביניהן את מצות קריאת פרשת זכור, ואילו בהלכות (פ"ה מהל' מלכים ה"ה) כתב שמצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים של עמלק. וצריך לומר שבספר המצוות מדבר על מצוות של יחיד, אבל פרשת זכור נאמרת בצבור דוקא, חכמים קבעו שקוראים זכור בצבור ולא יוצאים ידי חובה בקריאתה ביחיד.

קירר את האמבטי

ז. ומכיון שקריאת פרשת זכור היא מהתורה, לכן צריך השליח צבור להזהיר את הקהל לכוין לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא. ויכוין בשמיעת הקריאה להכניס בלבו שנאה לעמלק שהיצר לישראל, כי צריך לזכור הטעם שנצטווינו לזכור את מעשה עמלק, 'אשר קרך', שקירר האמבטי. לאחר עשרת המכות וקריעת ים סוף נאמר "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד". אפילו היה אחד בהודו עם כוס מים, המים שבכוס נחלקו לשנים, מה זה? עם ישראל עוברים בתוך הים ביבשה. כאשר באו המרגלים אצל רחב, ארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף, היא אומרת להם: "נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם". כל העולם הזדעזע, ופתאום בא עמלק וצינן את האמבטי, משל לאמבטי רותחת שכולם פחדו להתקרב אליה, והנה שוטה אחד קפץ לתוכה, כבר הצטננה האמבטי בעיני הרואים. וצריך לכוין את כל זה בזכירת מעשה עמלק.

קידושי אשה

ח. מרן זיע"א היה נוהג לפעמים, כשהיה מסדר קידושין, היה אומר לחתן: לדעת בעל "הלכות גדולות" - זה הספר הראשון שנדפס אחרי הש"ס - יש מצוה מדאורייתא לאיש לקדש אשה, זו אחת מתרי"ג מצוות, אמנם זה לא מוסכם, אבל מצוות צריכות כוונה, לכן תכוין לקיים מצוה לדעת בה"ג.

מצוות צריכות כוונה

ט. גם בפרשת זכור, השליח צבור - או רב המקום - יזהיר את הצבור לשמוע מילה במילה, וגם לכוין לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא למאן דאמר שהיא מצוה מהתורה. אמנם בשו"ת ערוגת הבושם (סי' רה, בד"ה והנלע"ד)- מגדולי רבני הונגריה לפני למעלה ממאה שנה - כותב שלא צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, ודי במה שהוא שומע והרי הוא זוכר בזה את מעשה עמלק. אבל הכף החיים (סי' תרפה ס"ק לג) ושאר הפוסקים הזהירו לכוין. אם לא מכוין לקיים מצוה, אולי הוא זוכר כמו שזוכר את מלחמת יום הכפורים, אין מצוה לזכור את מלחמת יום כפור, אבל כאן יש מצוה, ויכוין לקיים המצוה.

מדוע זכה יתרו

י. שאלה מהקהל: מדוע זכה יתרו שתהיה פרשה על שמו? וגם איך זכה לכזה חתן כמו משה רבינו?

תשובת הרב: כמו שאמרנו, כולם שמעו את קריעת ים סוף ולא חזרו בתשובה, אבל יתרו היחיד ששמע ובא, הוא שמע על מלחמת עמלק, אמר הרי עמלק מקרר את הפחד, ואם אני לא אבוא גם אני אתקרר, עזב את הכל והתגייר, הגר הראשון בעם ישראל, ולכן זכה שתיקרא פרשה על שמו.

הגרמנים

יא. היום אין לנו ידיעה מי זה עמלק, יש אומרים שהאומה הגרמנית היא עמלק, דנים בזה אחרוני דורנו. למעשה, אם יבוא גוי גרמני להתגייר נקבל אותו אם מקבל עליו את כל המצוות. אם לא מקבל עליו איזו מצוה, אפילו מצוה דרבנן כמו נטילת ידים, לא מקבלים אותו אף על פי שמקבל עליו את כל המצוות חוץ מאותה מצוה. לא צריך שידע הכל, אפילו יהודי לא יודע את כל התורה, אבל שיקבל עליו הכל. לשון הרמב"ם (פרק יד מהל' איסורי ביאה ה"ב): "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות", היה מי שהבין שלא צריך לקבל הכל ודי במה שמקבל עליו קצת מצוות. זה לא נכון! רק לא מודיעים הכל, אבל חייב לקבל הכל. וגם אם יבוא מגרמניה נקבל אותו אם הוא גר אמיתי. לא ודאי שהוא מזרע עמלק, הרי בא סנחריב ובלבל את כל האומות (ברכות כח.). אמנם האכזריות הגדולה שעשו בשואה, שהרגו חמשה מליון יהודים ועוד מליון ילדים, במשרפות, באכזריות נוראית, זה מעיד קצת שהם מזרע עמלק. אבל מידי ספק לא יצאנו, ומכיון שרוב העולם אינו עמלק הולכים אחרי הרוב ומקבלים.

לא להפריע

יב. כבר הזהיר רבי אברהם פלאג'י (הובא בשו"ת בן ימין דף עז ע"ד) על הילדים הקטנים שדופקים ומכים את עמלק, שלא יעשו כן, כי זו מצוה דאורייתא וצריך לשמוע כל מילה, אם לא ישמע תיבת 'עמלק' לא יצא, לכן לא יעשו קולות וברקים בשעת הקריאה, ורק לאחר הקריאה יכולים לדפוק כמה שרוצים.

אני נזכר בעמלק

יג. יש כאלו שקוראים פרשת זכור בניגון ירושלמי, ואחר כך בניגון מרוקאי, ואחר כך במבטא תימני, וליטאי, ובמבטא של חסידי ויז'ניץ, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות. אבל מהדין לא צריך, כל אחד ישמע כמסורת אבותיו. גם בחורי ישיבות ספרדים כדאי שישמעו כמנהגם, אצלנו בבית הכנסת יש קהל גדול של ספרדים שבאים לשמוע פרשת זכור כפי המבטא שלנו. יש תלמיד חכם אחד שמשום מה הוא רגיל תמיד להתפלל דוקא אצל האשכנזים, ורק בפרשת זכור הוא בא אצלנו, אמרתי לו: כשאני רואה אותך אני נזכר בעמלק...

הסטייפלר נתן לכם על הראש

יד. גם שם ה' צריך לומר לפי המבטא שלנו. אנחנו לא יודעים היום להכריע מהו המבטא הנכון, אם המבטא הספרדי או האשכנזי, כשיבא המשיח הוא יכריע, בינתיים כל אחד מנהג אבותיו בידו. באחת הפעמים שהייתי בניו ג'רזי, בעיירה דיל, הזמינו אותי בשבת לאכול חמין אצל רב העיר, והיו שם הרבה רבנים אשכנזים, ראש ישיבת קמניץ, ראש ישיבת לייקווד, הנכד של רבי ברוך בר, והנכד של רבי אהרן קוטלר, אני הייתי ספרדי יחידי. והנה רק מזגתי מהקערה, עדיין לא התחלתי לאכול, פונה אלי ראש ישיבת לייקווד: אתה הבן של רב פלויְני? כן! עד מתי אתם הספרדים מתעקשים על המבטא שלכם? הסטייפלר כבר נתן לכם על הראש, הוא כותב בקריינא דאיגרתא (אגרת קלא) שצריך לומר שם ה' במבטא אשכנזי 'נוֹי', ומי שאומר שם ה' במבטא ספרדי 'נָי' שהוא נשמע כמו שאומר 'נַי' בפת"ח, הרי הוא מחרף ומגדף, כי זה נשמע כמו שאומר בלשון רבים, אדונים שלי, וגם הספרדים צריכים לומר כמו אשכנזים. כל חבריו האשכנזים ששמעו אותו תוקף אותי, חיזקו אותו: 'אֵכְמֵיְין אֵכְמֵיְין'...

הרי"ף היה ספרדי

יכולתי לומר לו: כך מנהגנו! אבל הוא רוצה לשמוע סברות והסברים. אמרתי לו יש לכם מסכת ברכות? תראה שם בדף טו עמוד ב' למטה, בקריאת שמע יתן רווח בין הדבקים כגון "על לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדך" וכו'. וכתבו התוס' (בד"ה בין הדבקים): רב אלפס מוסיף כגון "וְחָרָה אַף", דאם לא יתן ריוח אז נראה כמו "וחרף". למבטא האשכנזים שאומרים קמ"ץ כמו חול"ם, למה צריך להבדיל, הרי הם אומרים "וחורוֹה אַף", רק למבטא הספרדי שאומרים קמ"ץ כמו פת"ח יש חשש שיבלע אות. מכאן הוכחתי להם שהרי"ף היה אומר כפי המבטא שלנו. קם אחד הרבנים שם ואמר: הרי"ף היה ספרדי...

רש"י ותוס' התפללו כמו הספרדים

טוב, אביא לכם ראיה מאשכנזי. הגאון יעב"ץ - רבי יעקב עמדין בר צבי - היה אשכנזי, אביו היה החכם צבי אשכנזי, למרות שהיה נקרא 'חכם צבי' ולא 'רבי צבי'. הוא קרא לעצמו חכם, וגם חיבר ספר בשם 'חכם צבי', שאלו אותו: הרי האשכנזים נקראים בתואר 'רֵיְיבְּ', והספרדים נקראים בתואר 'חכם', וכבודו אשכנזי? ענה להם: כבר אמרו 'אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה' (פסחים פז:), אבל 'החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז, יב), אני רוצה לחיות... בנו היעב"ץ כותב בהגהותיו לברכות (מז.) שמדברי רש"י שם משמע שהיה אומר קמ"ץ כמו הספרדים. והלא גם רש"י היה אשכנזי... עוד רב אשכנזי, הערוך לנר (סנהדרין ע סע"א)- רבי יעקב עטלינגר - כותב שמבטא הקמ"ץ של התוס' היה כמו של הספרדים. והראיה שהביאו מדברי רבינו בחיי (פרשת וירא) שכותב שיש הבדל בין קמ"ץ לפת"ח, אין משם שום ראיה, אדרבה, אם כמנהג האשכנזים שהקמ"ץ עושים אותו כמו חול"ם, מה צריך לבאר שיש הבדל ביניהם, הרי כולם יודעים ההבדל, אלא כוונת רבינו בחיי שיש ביניהם הבדל דק כמו במבטא הבוכרי, שהקמ"ץ הוא מבטא כבד יותר וקומצים בו את הפה, ובפת"ח פותחים יותר את הפה. גם מדברי הרמב"ם במורה נבוכים משמע כמנהגנו, שקמ"ץ דומה לפת"ח. נמצא שהרי"ף והרמב"ם ורש"י והתוס' היו אומרים כפי המבטא שלנו.

גם התנאים היו ספרדים

יש גם ראיה מהתנאים! מהפיוט של רבי אלעזר הקליר, התוס' בחגיגה (יג:) כותבים שהוא היה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. אמנם הרב חיד"א כתב שפייטן זה היה ניצוץ נשמתו של התנא רבי אלעזר בן רשב"י, אבל הנודע ביהודה (מהדורא תנינא חאו"ח סי' קיג, ובספרו צל"ח ברכות לד.) הבין דברי התוס' כפשוטם שהוא היה תנא. והוא כותב בפיוט לט' באב: "אז אמרתי הנה באתי לבית מעדנַי, עדנָי, אזי דינַי, אומרה לאדונָי". ולפי מבטא האשכנזים אין כאן חרוזים, כי פותח בפת"ח ומסיים בקמ"ץ. וכן בפיוט 'צור משלו אכלנו': "ברכו אמונַי, כדבר אדונָי". ולפי מנהג האשכנזים אין כאן חרוזים. זה פיוט קדמון, לא חבושה חיבר אותו...

הם לא יאמרו לנו מה לעשות

טו. אותם רבנים אשכנזים כשראו שהבאתי להם ראיות טובות למנהג שלנו, כמעט השתכנעו לומר כמונו... אבל אמרתי להם: אתם יכולים להשאר במבטא שלכם, גם לכם יש סימוכין, ולכן כל אחד ימשיך במסורת אבותיו. אנחנו לא נאמר להם מה לעשות, אבל גם הם לא יאמרו לנו מה לעשות... בפרשת זכור שהיא דאורייתא יקפידו לשמוע כל אחד כמנהג אבותיו.

כל הספרדים הביתה

טז. כשלמדנו בישיבה אצל האשכנזים, אז לא היו ישיבות ספרדיות כמו שיש היום בשפע "יקירי ירושלים", "חזון עובדיה", ועוד, הרב שלח אותנו אצלם. הגיעה פרשת זכור, דאגנו לשמוע במבטא ספרדי. כשהגיע ראש השנה וכיפור, הודיע ראש הישיבה שכולם צריכים להשאר בישיבה, לא ילכו הביתה, וכל שכן שלא ילכו לאומן... אבל אנחנו רצינו ללכת הביתה להתפלל בתפלות שאנחנו רגילים, האשכנזים צועקים יפה 'שמע קולנו' בימים נוראים, אבל אין להם 'אדון הסליחות' כמו שלנו, ולא הרשו לנו בשום אופן, עשו כמו גזירה. אני הייתי מקורב לראש הישיבה, ובקשתי ממנו להתקשר מהטלפון בבית שלו למרן זיע"א לאחל לו שנה טובה. אז לא היה פלאפון, לא 'כשר' ולא 'לא כשר', והלכתי עם ראש הישיבה לביתו, וכשהתקשרתי למרן אמרתי לו: "אני נשאר בישיבה בראש השנה, אז שנה טובה"... מרן שאל מיד: למה אתה לא מגיע הביתה? אמרתי לו: ראש הישיבה לא מרשה לי, הנה תדבר אתו. העברתי לו את הטלפון, מרן אמר לו: תשלח אותו מיד הביתה, ולא רק אותו, את כל הספרדים! ככה צריך להיות... שכל אחד יתפלל כמנהגו, וישמע פרשת זכור כמנהגו.

ישב בדד וידום

יז. כששומעים פרשת זכור, לא יקראו יחד עם השליח צבור. בפרשת השבוע יש שקוראים בלחש עם הש"ץ, בפרט תלמידי חכמים שאין להם זמן לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, הם כותבים חידושי תורה עד כניסת השבת, כאשר עוסקים בכתיבה זה גורם להתמדה, בדוק ומנוסה. ובקריאת התורה הם קוראים פעם אחת עם הש"ץ, ואחר כך קוראים עוד הפעם את המקרא, ותרגום. אולם בפרשת זכור צריך לשתוק, ויכוין לצאת כדין שומע כעונה, מכיון שצריך לקרוא מספר תורה, כי בגמ' מגילה (יח.) למדו שצריך לקרוא את מגילת אסתר מהספר דוקא, שנאמר במגילה "והימים האלה נזכרים ונעשים", ונאמר אצל עמלק "כתוב זאת זכרון בספר", ואם כן בודאי שפרשת זכור צריך לקרוא אותה מהספר דוקא, ולכן צריך לשתוק ולשמוע מהש"ץ.

זכירה בפה

יח. האדמו"ר ממונקאטש[1] בספר מנחת אלעזר ח"ב (ס"ס א אות ו) מחדש שצריך לומר בפה דוקא, ולא יוצאים ידי חובה בשמיעה, שהרי נאמר 'לא תשכח' בלב, ומה שנאמר 'זכור' זה בפה (מגילה יח.), ואם אתה רק שומע איך תצא ידי חובה של זכור בפה, לכן הוא מזהיר שכל אחד יאמר בפיו. והרב בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' נג) מעיר על דבריו שהם תמוהים, שהרי כאמור צריך לקרוא מספר תורה, ואיך יצא ידי חובה במה שקורא בעל פה או מחומש. אבל השומע מש"ץ ומכוין לצאת כדין שומע כעונה, נחשב לו שקרא בפה ומספר תורה, כמו הש"ץ ממש. ראיה לזה מקידוש, שאמרו בתורת כהנים (ריש פרשת בחקותי): "זכור את יום השבת", זכור בפה, או אינו אלא בלב? כשהוא אומר "שמור את יום השבת לקדשו", הרי שמירת הלב אמור, כמו "ואביו שמר את הדבר", הא מה אני מקיים זכור? בפה. והרמב"ן על התורה (סוף פרשת כי תצא) הביא דברי התורת כהנים. ומעשים בכל יום שבעל הבית מקדש, וכל השומעים יוצאים ידי חובתם בשמיעה בלבד, מדין שומע כעונה.

הסתכלתי עליהם

יט. כאמור, השומע נחשב כמו שאומר בעצמו את הקידוש, ולכן השומעים לא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו'. השבת הייתי באופקים, ובמוצאי שבת עשו הבדלה, והיו שם הרבה מרוקאים, היו כמה שצעקו 'ברוך הוא וברוך שמו', הסתכלתי עליהם בתרעומת: למה אתם מבלבלים אותנו?! גם אם אתם נוהגים לענות, תענו בשקט.

יש אומרים שלא יוצא ידי חובה

כ. פעם נפגשתי באיזו שמחה עם הרב של רמלה, הרב יחיאל אבוחצירא שליט"א, אמר לי: הבבא סאלי ע"ה היה מקפיד על מי שלא היה עונה 'ברוך הוא וברוך שמו' בקידוש, והיה מסלק אותו מהבית. אמרתי לו האם גם את מרן זיע"א - שמזהיר לא לענות - הוא היה מסלק...? יש להקת אחרונים שמזהירים שלא לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שיוצאים בה ידי חובה, ולדעת הגאון רבינו זלמן (סי' קכד סעיף ב) והחיי אדם והאגרות משה (או"ח ח"ב ס"ס צח) אם ענה ברוך הוא וברוך שמו אפילו בדיעבד לא יצא. אמנם יש חולקים ומתירים לענות, אבל רוב האחרונים אומרים שלא לענות, לכן לא יענה.

הרי זה כמברך

כא. רבי מסעוד רקח מרבני לוב (בספר מעשה רוקח פ"א מהל' ברכות הי"א) הביא ראיה שיכול לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכה שיוצאים בה ידי חובה, שהרי העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, ורק כשאמר כמה ברכות שאינו יכול להפסיק ביניהם - כמו בברכת המזון אחרי "בונה ירושלים" - עונה אמן אחר ברכותיו (ברכות מה:). וכן בברכות קריאת שמע של ערבית לאחר ברכת "שומר את עמו ישראל לעד" אמן. ובסוף תפלת העמידה "המברך את עמו ישראל בשלום" אמן. וכן בברכות ההפטרה "מקדש השבת" אמן. אבל העונה אמן אחר ברכה אחת של עצמו הרי זה מגונה. ואם כן השומע ברכה ומכוין לצאת, אם הוא כמברך ממש שאינו יכול לענות  ברוך הוא וברוך שמו, איך יכול לענות אמן, הרי אין לענות אחר ברכת עצמו?! אלא ודאי שאינו כמברך ממש, וגם ברוך הוא וברוך שמו עונה. הגאון רבי דוד פארדו בעל שו"ת מכתם לדוד, כותב בספרו שושנים לדוד (פ"ח דברכות, די"ח ע"ב) לדחות טענה זו, שהרי חובה לענות אמן, וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) שאם כיון לצאת ידי חובה יצא, ואם ענה אמן הרי זה כמברך, נמצא שעל ידי עניית אמן נעשה החיבור בין העונה למברך, ואמן זה הוא הכרחי לעשותו כמברך, מה שאין כן ברוך הוא וברוך שמו אין שום חובה לענות, רק רשות.

כבר במרוקו למדתי יביע אומר

כב. אמרתי לרב יחיאל אבוחצירא, מן הסתם הבבא סאלי לא ידע מכל מה שמרן זיע"א הביא בענין זה מדברי האחרונים, וגם אנחנו הבאנו מעט בענין זה בעין יצחק ח"ג (עמ' קפב-קצב), אילו היה שומע הבבא סאלי שכך אמר מרן, היה מסכים לדעתו. אני ראיתי איך הבבא סאלי ביטל דעתו בפני מרן. כבר בפגישה הראשונה שלהם, אמר לו הבבא סאלי: ברוך ה' שזיכה אותי לראות את כבודו, ראה פניך לא פללתי. מרן שאל אותו: מהיכן כבודו ידע עלי? אמר לו הבבא סאלי: כבר במרוקו למדתי ביביע אומר, וצפיתי לפגוש את כבודו. וכשמרן נפרד ממנו, הבבא סאלי היה יחף עם גרבים וליווה אותו עד הרכב. כשמרן ביקש עצה מהבבא סאלי אם להתמודד על משרת הראשון לציון, עודד אותו מאוד להתמודד וכתב לו מכתב עידוד. אילו ידע הבבא סאלי שיש בעיה הלכתית בעניית ברוך הוא וברוך שמו, לא היה חושש לדברי המקובלים. עושים כהקבלה רק כשאין בעיה לפי הפשט, כפי שכותבים רבי אליהו מזרחי (שו"ת הרא"ם סי' א) מלפני 550 שנה, והרדב"ז, ומהר"י אלגאזי, שהלכה כדברי הפשטנים. ולכן למעשה אין לענות ברוך הוא וברוך שמו לא בקידוש ולא בהבדלה. מי שעונה תסתכלו עליו... אני הערתי להם באופקים, ואמרתי להם שלהבא לא יענו, וקיבלו עליהם.

בנשימה אחת

כג. כאמור, בקידוש שומעים כל בני הבית ויוצאים ידי חובה, אף על פי שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" וצריך לזכור בפה. כששומע, מעשהו של אומר הקידוש מתייחס לשומע כאילו אמרו בעצמו. והוא הדין בפרשת זכור השומע נחשב לו כאילו קרא בעצמו מספר תורה, ולא כהאדמו"ר ממונקאטש. כיוצא בזה יש לגבי אמירת עשרת בני המן בקריאת המגילה, הגאון רבי יוסף רוזין (הובא בשו"ת הר צבי חאו"ח סימן נז ד"ה וראיתי בספר) – הראגצ'ובי בעל הצפנת פענח – חידש שמכיון שצריך לומר את עשרת בני המן בנשימה אחת, צריכים כל השומעים לומר בעצמם את עשרת בני המן בנשימה אחת. אבל במחילה מכבוד תורתו אין צורך לעשות כן, שהרי מה שהשליח צבור קורא מתוך קלף נחשב לכולם כאילו קראו מתוך הכתב, כי קראה על פה לא יצא, ומי שאין לו מגילה כשרה קורא אותה מתוך חומש בלא ברכה (שלחן ערוך סי' תרצא סעיף י), ומכל מקום כששומעים מי שקורא ממגילה כשרה נחשב לכולם שקראו ממגילה כשרה, והוא הדין לגבי עשרת בני המן, כשהשליח צבור קורא בנשימה אחת, זה נחשב לכל השומעים כאילו גם הם קראו בנשימה אחת.

לא נהגו לפסוק כמוהו

כד. הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג מחבר שו"ת שרידי אש, היה גאון עצום, נפטר לפני כ-45 שנה, כשהוא נפטר היה ויכוח למי הוא שייך, ה'מזרחי' טענו שהוא שייך לחוגים שלהם, והחרדים טענו שהוא היה מהחרדים. ובהלויה שלו הגיעו ברח' בר אילן ליד אולמי 'אפריון', ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנא נתן הוראה לתלמידיו שימשכו את המיטה שלו לכיוון שלנו, ויקברו אותו על יד גדולי הרבנים החרדים, כי הוא שייך לנו. והוא - הרב שרידי אש (בספר קריה נאמנה סי' לט, עמ' פז) - כותב שבליטא מעולם לא נהגו לפסוק כדברי הראגצ'ובי, יש לו חידושים מענינים, ולא סמכו עליו להלכה ולמעשה. וגם בענין הזה, מעשים בכל יום ששומעים את עשרת בני המן מפי הקורא, ואין צורך לשומעים לעצור את הנשימה, וגם האשכנזים לא שמענו מעולם שמחמירים בזה.

בקול רם

כה. כיוצא בזה, לגבי ברכת כהנים שצריך לאומרה בקול רם, אם הכהן צרוד ולא יכול להגביה קולו, כותב הרב בית הלוי מבריסק (על התורה בחלק החידושים סוף חלק א) שלא מועיל שיאמר לכהן שעל ידו שיכוין להוציאו מדין שומע כעונה, כיון שדין 'בקול רם' אין בו שומע כעונה. וזה כדברי האדמו"ר ממונקטאש והראגצ'ובי ששומע כעונה מועיל רק לעצם האמירה, ולא לגבי כל המעשה של האומר. אבל לפי מה שאמרנו אין הכרח לדבריו, ויש לומר שנחשב לכהן הצרוד כאילו אמר בקול רם.

מחשבה טובה

כו. בכלל בדין שומע כעונה ישנה מחלוקת בין רש"י להתוס' (ברכות כא: וסוכה לח:) אם תורת שמיעה עליו או תורת דבור. נפקא מינה למי שמתפלל תפלת העמידה ושומע שהשליח צבור הגיע לקדושה, הוא בעולם האצילות ולא יכול לענות, לדעת רש"י יעצור ויקשיב לשליח צבור ויצא מדין שומע כעונה, שהרי הוא רק שומע. והתוס' אומרים שהוא כאומר קדושה והרי זה הפסק באמצע העמידה. ומרן הבית יוסף (סי' כה וס"ס קט, ובש"ע סי' קד ס"ז וס"ס קט) פסק כרש"י שישתוק ויכוין להשליח צבור ויהא שומע כעונה. כמובן שהמדובר שהשליח צבור הוא בן תורה שיודע הלכות ומכוין להוציא, לא כל אחד יודע שצריך לכוין להוציא את השומעים. ואין בזה הפסק, כעין מה שאמרו (בקידושין מ.) שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.