הטור המאויר לפרשת משפטים: ואם הוא היה נתקע בקיר, הייתי צריך לשבור את הקיר?

"איההההההה....." צעקה חזקה נשמעה מהחצר...

שבת בצהרים, לאחר סעודת החמין, ישבנו כולנו בסלון שבעים ושמחים, כששאולי הקטן נכנס בריצה הביתה עם הידיים על הפה.

"איה איה, כואב לי...".

"מה קרה?", שאלה אמא.

"נשברה לי השן!!!" אמר שאולי בבהלה...

"אוי, הילד היפה שלי, מה יהיה איתך?", התיפחה אמא בצער.

"לא קרה כלום, אמא, זאת רק חתיכה קטנה שנפלה,אל תצטערי!", אמר שאולי.

 "אפשר להדביק!", אמר אבא מבלי להזיז את עיניו מהספר.

"תחייך רגע", אמרה אמא. שאולי, בחיוך נבוך, פתח את פיו.

"חתיכה קטנה?!", נבהלה אמא, "חצי שן נפלה!", אמרה, ונסתה לא להצטער בשבת קודש. אמא התעשתה. "איך זה קרה, שאולי?".

"שיחקתי ב-'קרוקט*', והפטיש בטעות פגע לי בשן...".

אמא שמעה "קרוקט", והדם עלה לה לראש...

"אבא! אמרתי לך שה'קרוקט' הזה לא מוצא חן בעיני! מתי תעיף את זה מהבית?".

אבא הרים את עיניו מהספר ושאל: "מה זה קשור? ואם הוא היה נתקע בקיר הייתי צריך לשבור את הקיר? אל תגזימי!".

"אבא, אמא, אל תריבו, זה לא קשור ל'קרוקט', ולא לקיר, ולא לכלום...

"למדתי בחיידר שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.

"אבא, אמא, זה הכל מהשן.

"אהה... מהשם!"

*קרוקט- משחק המשמש הן כספורט תחרותי והן כבילוי, שעיקרו חבטה בכדור קטן מעץ, באמצעות פטיש, דרך חישוקים המעוגנים בקרקע בצורת קשת.

השורה התחתונה:

"שן תחת שן"

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה...

אבל למה? למה דווקא האצבע הקטנה? זה כאבי תופת, לא יכלו להחליף זאת בכתף או בירך, כלומר באזור הרבה יותר רך?

חכמה גדולה. אחרת איך הינו מרגישים את הכאב? אם זה היה קורה בכתף, ספק אם בכלל היינו שמים לב! צריך להבין כלל חשוב: הייסורים שבאים על האדם, מגעים אליו בצורה מדוייקת ומחושבת עד הפרט האחרון.

כל צעקת "איה!", בכי או נשיכת שפתיים לא באים במקרה, חס ושלום. כל תחושת צער קטנטנה מצטרפת לחשבון שלם אשר בא ללמד את האדם לקח, שיתעורר ויבין במה הוא טעה. וה' יזכה אותו להתעורר דווקא מאיבר בגוף שהוא כל כך קטן וזניח אי שם בסוף הגוף!

לכן בפעם הבאה שתתקעו באיזה כסא, חייכו! זה השעון המעורר שלכם.

לפחות עד הפעם הבאה שתשימו נעלי בית...