פרשת משפטים: הרב עשה עצמו ישן, והניח לגנב לקחת את תיקו

אם נבדוק באלו "משפטים" בחרה התורה לפתוח, תצפה לנו הפתעה. היינו מצפים שמיד לאחר מתן תורה, יושמו לפני בני ישראל, בהתאם לדרגתם הרוחנית, מצוות מרכזיות רוחניות כמו שבת, יום כיפור, חגי ומועדי ישראל ועוד עיקרי היהדות, אבל לא! התורה בוחרת לפתוח דוקא בענייני ממונות ותשלומים "ארציים" ביותר, כמו דיני עבד עברי ודיני נזיקין ושומרים.

 הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הובאו דבריו בספר "במצוותיך") לומד מכך על חומרתן של עבירות שבין אדם לחברו יותר מעבירות שבין אדם למקום. התורה מעבירה לנו מסר, כי לפני שמתחילים בלימוד דיני התורה, צריך להיות מתוקנים בבין אדם לחברו.

רגילים לחשוב כי עבירות שבין אדם למקום חמורות בכל קנה מדה מעבירות שבין אדם לחברו. לחטוא כנגד בורא העולם, לכאורה חמור הרבה יותר מלחטוא כנגד אדם בשר ודם. אולם במידה מסוימת, עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר. ידוע גם שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, בניגוד לעבירות שבין אדם למקום שיום הכפורים מכפר עליהן.

ומדוע עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר בעיני הקב"ה? הסביר הגר"מ, שאת הפגם הגדול שבחטאים שבין אדם למקום איננו יכולים לראות בעולם הזה, אין לנו הכלים לראות את החורבן המתחולל בעולמות העליונים כאשר אדם מחלל שבת (למשל). ולכן, כשיעלה אדם לשמים וייתבע על כך, תוכל מדת הסנגוריה ללמד עליו זכות, שלא ידע את חומרת מעשהו. לעומת זאת, חטאים שבין אדם לחברו לא בשמים הם, החוטא רואה את ההיזק שיש לחברו כתוצאה ממעשהו, ולא שייך לסנגר עליו.

עוד מובא בשם הגאון רבי אברהם גינחובסקי זצ"ל, שעיקר החומרות שאדם צריך לחפש להחמיר בהם, זה בבין אדם לחברו ובממון חברו, שהספיקות בעניינם הם ספקות דאורייתא, ורק אחר כך יחמיר בשאר החומרות, שהן בדרך כלל מדרבנן. ועיין עוד כיוצא בזה מעשה מהגר"מ אליהו זצ"ל ב"אוצרותינו" (בראשית, י"ג, ז').

* * *

גאון עצום היה רבי חיים פאלאג'י זצ"ל, ראש רבני תורכיה בדורות האחרונים. לצד גאונותו, היה זהיר עד מאד בדברים הנוגעים ל"בין אדם לחברו". כל כך היתה רבה זהירותו בענין זה, עד שרגיל היה לומר: "יזכני ה' לצאת ידי חובה במה שנוגע לעבודתו יתברך – כשם שאני יוצא ידי חובת הבריות". עד כדי כך!

פעם אחת היה רבי חיים מהלך בדרך, והנה גברה עליו עייפותו והוא פרש לפינה צדדית, שם ישב ונמנם מעט. לפתע חש במאן-דהוא השולח יד אל חיקו. הוא פקח קלות את עיניו, והבחין כי יהודי קשה-יום מנסה לגנוב ממנו את צרור המעות המונח בחיקו.

גלגלי מוחו של רבי חיים נעו במהירות. הוא חישב מהר ומצא כי באם ירים את קולו ויניס את הגנב, יביא הדבר לידי הלבנת פנים. המקום היה הומה אדם, ובודאי יוקע הלה אל עמוד הקלון, ויבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (ראה משלי ו', ל'). בלבו הרחום הבין כי מדובר ביהודי קשה-יום, שיצרו גבר עליו לשלוח ידו בגניבה כדי להאכיל פיות ילדיו הרעבים.

מה עשה? שם עצמו כישן, והניח לגנב ליטול ממנו את כספו. מוכן היה לוותר על ממונו, ובלבד שלא לבייש יהודי ברבים.

פעם נוספת בה התבטאה רגישותו המיוחדת לזולת היתה כאשר ישב יום אחד לאכול את ארוחתו, ובאותה עת הקישה על דלת ביתו אשה זקנה, שבקשה להציג לפניו את שאלתה. אחד מבני הבית, שפתח לה את הדלת, סח לה כי הרב סועד את ארוחתו ואינו פנוי לענות על שאלתה. שמעה זאת הזקנה, ושבה על עקבותיה כלעומת שבאה.

בינתיים הבין רבי חיים את אשר ארע. הוא קם מיד, לבש את גלימתו, וביקש מן המשמש שיוליכנו לביתה של הזקנה. ניסה המשמש להניא את רבי חיים מכוונתו, בטענה כי ביתה מרוחק הוא, אולם הרב לא השתכנע והורה לו להוליכו לביתה.

כאשר הגיעו השניים אל ביתה, ביקש רבי חיים את מחילתה על כך שמי מבני ביתו השיב את פניה ריקם, ולאחר מכן הקשיב בסבלנות רבה לשאלתה, השיב לה מה שהשיב במתינות ובאורך רוח, ורק לאחר מכן, שב לביתו והמשיך בארוחתו.