פרשת משפטים: האם אני חושש לרווחתו של החולה, או מתעצל לעלות במדרגות?

הרב משה טיקוצ'ינסקי (משגיח בישיבת סלבודקה, נפטר בשנת תשמ"ח) רצה לקיים מצוות ביקור חולים, ולבקר ידיד שהשתחרר מבית החולים לאחר ניתוח מורכב בליבו.

אותו חולה התגורר בקומה גבוהה יחסית בבניין ללא מעלית, ועבור הרב טיקוצ'ינסקי – שכבר היה אדם מבוגר, הביקור היה כרוך במאמץ פיזי לא קטן. אולם עבור זכיה במצוות ביקור חולים הוא בהחלט שמח להתאמץ.

לפני שהרב שם פעמיו אל בית ידידו, הוא חכך בדעתו פעם נוספת האם אכן העיתוי מתאים לביקור, שהרי החולה שב מבית החולים רק לא מזמן, כך שאולי הוא עדיין חלש מידי בשביל שיבקרו אותו.

הרב התחבט בתוך תוכו, ולפתע הוא עצר ושאל את עצמו: מדוע עולה בי מחשבה שלא לבקר את ידידי? מה הם באמת צדדי הספק? האם אכן אני חושש שהביקור שלי יכביד עליו, או שמא במעמקי ליבי איני רוצה להתאמץ לטפס שלוש קומות? מיהו הקול הפנימי הקורא לי שלא לקיים את המצווה? היצר הטוב שאומר: החולה חלש מידי ואין זה הזמן המתאים, או שהיצר הרע משמיע "טענת כיסוי" לנגיעה אינטרסנטית האומרת – עזוב, הנך איש מבוגר, אל תתאמץ לטפס שלוש קומות בשביל מצוות ביקור חולים, זה יעלה בבריאות שלך...

מצבת קברו של הרב טיקוצ'ינסקי

ההכרעה הייתה קשה על הרב, והוא החליט לעשות מעשה: הוא הלך אל בניין המגורים של ידידו, התאמץ וטיפס במדרגות הבניין, וכאשר הוא עמד סמוך לפתח הבית, הוא הפעיל שוב את שיקול דעתו – האם חברי חלש מידי בשביל הביקור? עכשיו, כשהמאמץ מאחוריו והנגיעה האינטרסנטית "יצאה מהמשוואה", שיקול דעתו יהיה נקי יותר.

זוהי דוגמא לאדם גדול, המודע היטב לכוחות הרבים והמוסתרים המרכיבים את אישיותו ומנווטים את ספינת חייו.  

מציאות החיים מורכבת מהתחבטויות והתלבטויות פנימיות – לעשות או לחדול? לדבר או לשתוק? פעמים רבות קשה לנו מאוד לזהות ולהחליט מי אלו הקולות הפנימיים המדברים אלינו – קולה של האמת או קולו של השקר.

אחד הפסוקים המפורסמים המובאים בפרשתנו הוא: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כ"ג, ז'). ציווי זה נכתב בתוך פרשה העוסקת בעניינים הקשורים לדיינים ולשופטים, והוא מזהיר אותם לדון ולשפוט לאורה של האמת. אולם ציווי זה רלוונטי ואקטואלי גם לכל אדם באשר הוא – להתרחק מן השקר.

ספק גדול אם יש אדם שיכול להעיד על עצמו שהוא נקי משקרים. העובדות הן, שכמעט כל אדם משקר עשרות פעמים ביום! נכון שיש רמות שונות באופי השקר, אולם ב"שורה התחתונה" כמעט כולם משנים מעט מן האמת. אם נתחיל לעקוב אחר המילים היוצאות מפינו, נגלה שאפילו תוך כדי שיחת רעים תמימה אנו משנים מן האמת, מגזימים או מנפחים עובדות, כדי שהדברים יישמעו אטרקטיביים יותר.

השקר הוא לא רק ביחס האדם לזולתו, אלא גם ואולי אף בעיקר ביחס האדם לעצמו. על האדם לבדוק עצמו בתדירות גבוהה – האם אני משקר לעצמי? האם אני מקבל החלטות בהתבסס על קולות האמת, או גם על קולות השקר?

לא קלה היא ההבחנה.

התלמוד (שבת ק"ד ע"א) מביא שני הבדלים בין המילה "אמת" למילה "שקר". ההבדל הראשון הוא, שאותיות המילה "שקר" קרובות אחת לחברתה, שהרי הן אותיות רציפות אחת אחרי השנייה בסדר ה"אלף בית" – ק, ר, ש, ואילו אותיותיה של המילה "אמת" מרוחקות אחת מהשנייה. האות אל"ף היא הראשונה בסדר האותיות, האות תי"ו אחרונה, והאות מ"ם ניצבת באמצע.

האותיות הצפופות מסמלות את העובדה שהשקר יציב רק לטווח זמן קצר מאוד. השקר לא מסוגל להחזיק מעמד לאורך זמן. אידיאולוגיות שקריות רבות צצו ועלו לאורך השנים, אולם בהגיע זמנן הן קרסו כמו מגדל קלפים. השקר לא היה בתחילת היצירה ולא יחזיק מעמד בסופה, אלא הוא יקום ויקרוס. הוא יהיה תופעה חד-פעמית. אמת היא ההיפך המוחלט – היא יציבה ונצחית. היא נמצאת בהתחלה, עוברת דרך האמצע והיא קיימת עד הסוף. אנשים יכולים להתכחש לה, אולם היא קיימת.

ההבדל השני המוזכר בתלמוד הוא ביחס לצורת האותיות המרכיבות את המילים "אמת" ו"שקר".

למילה "אמת" יש בסיס רחב ויציב בכל אותיותיה. האות אל"ף עומדת יציבה על שתי רגלים, כך גם האותיות מ"ם ותי"ו. לעומתה, אותיותיה של המילה "שקר" "צולעות" על רגל אחת (האות שי"ן בלשון הקודש כתובה בצורה כזו: ש). זו כוונת המשפט: "לשקר אין רגלים".

האמת יציבה בפני עצמה, והיא איננה זקוקה לחיזוקים ולעזרה מבחוץ. אולי היא מוסתרת, חיוורת וחלשה, אבל נושמת בכוחות עצמה. לעומתה – השקר, הוא כל הזמן מתנדנד ומאיים ליפול. הוא אינו יציב, וצריך כל הזמן לתמוך בו לבל ייפול. כאשר אדם משקר, הוא יצטרך לזכור לאורך זמן את סיפור השקר שלו ולהצליח למצוא לו "כיסוי עמיד".

כדאי לנו להתרחק מן השקר. רק אנחנו נרוויח מזה – גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה פרקטית.

מי ייתן ונצליח לחיות חיים של אמת.