"האם זה הגיוני שהתפילות נטרפו ככה, בתוך קערת הזמן שלי שחלף?"

לכל ישועה יש את המחיר שלה, שאדם אמור לשלם עבורה סך מסוים של תפילות. היום הגעתי לתפילה ה-101 בעניין הזיווג. טוב, ברור שלא ממש ספרתי (כי מי בכלל יכול לעמוד בקצב של 14 שנות שידוכים?) אבל עם הלב אי אפשר להתווכח.

אם הוא אומר שזו התפילה ה-101, חזקה עליו שהוא יודע. אז היום החלטתי רק להתבונן, בשקט בשקט, על המספר הזה ועל מה שהוא באמת מסמל עבורי: אחרי 14 שנות תפילה שלכאורה, רק לכאורה, שבה ריקם.

האם זה הגיוני שהתפילות נטרפו ככה בתוך קערת הזמן שלי שחלף, מבלי שאיש ישכיל להבין שאפשר להכין מהן מטעמים לרוב? רגע לפני שאני מחליטה להתבונן בכל המספרים שחלפו ואינם (שנים שאין להן שילום), אני מרגישה איך גל של ייאוש מבקש לשטוף אותי אליו, ולערבב אותי עם תמיסת המלחים המבחילה, שאין בי עוד כוחות לבלוע...

שם, בתוך הגל הגבוה הזה שאיים להפוך את סירת חיי על פיה, חישבתי להישבר ולוותר על הכל, להעמיד פנים שצעקתי הקול. אבל דווקא אז, בשבריר השנייה הזה שבו כבר לא היה אכפת לי ליפול אל זרועותיה המחבקות של האכזבה, עמד לנגד עיניי ר' נחמן שלי שאמר לי: רגע, שירה, על איזה ייאוש את מדברת כאן? שכחת שדווקא במקום הזה שבו את מתבוססת בדמייך, בדמדומייך... דווקא שם יש לך כוח מיוחד לבקע שערים שעד כה היו סגורים בפנייך? שכחת (או שאולי לא ידעת) שאין מקום לייאוש, למי שקורא לעצמו אדם מאמין? ונו, אז מה עם כל העולם נושע ועומד מצד אחד של המתרס, ורק את – מצדו האחר, עדיין מחכה לישועה שלך?

אז מה???

הרי בשנייה המצב הזה יכול להשתנות. וכשזה יקרה... הרי הכל יהיה כל כך מדויק לכלים שלך, כל כך מדויק למה שאת יכולה להכיל – עד כדי כך שיום יבוא (one day) והכל יתהפך. כי יש עניין, וזה לטובה.

ואם תתבונני במספר 101 שירה, תוכלי לראות שדווקא שם – במקום האפסי הזה שלך, מסתתרת ישועה גדולה, ישועה כפולה, ישועה שתואמת בדיוק למה שהתפללת עליו תמיד. אז נכון שעכשיו את מתבוססת באפס הזה שבאמצע, באפסיות הזו של ה'אין', ה'ריק', ה'תפילה ששבה ריקם' חלילה. אז תהיי קצת אפס, מה יש? אל תתנגדי כל כך לתהליכים הביולוגיים הנעלמים שמתרחשים מתחת לפני השטח, כי את לא באמת יודעת מה עתיד לצמוח מהם.

הרי השיעור הראשון שלמדת במגמת ביולוגיה היה על דיפוזיה – דהיינו תנועת הפעפוע של חלקיקי החומר, ששואפים להגיע לשוויון ריכוזים. לא רק בגוף האדם מתרחשת דיפוזיה, כי אם גם מחוצה לו – בחייו, במחשבותיו ואפילו באופן קבלת הישועה שהוא מחכה לה.

הכל בחיים זה עניין של פעפוע, וככל שרמת הטמפרטורה (דהיינו הניסיונות) עולה, כך עולה קצב הדיפוזיה, דהיינו אותה תנועה של חומרים. אז זה לא שלא קורה שום דבר בזמן הזה, שבו את מרגישה זנוחה ועזובה, נשכחת בצל זווית.

זה לא שלא מתייחסים לתפילות שלך, וזה ממש לא שהן לא רצויות בפני השם יתברך. חכי. עכשיו זה זמן של פעפוע... חילוף חומרים.

(צילום: shutterstock)

אז למה כשזה נוגע לחומרים שנמצאים בגוף שלך את מבינה שחייבים את התהליך הזה ושבלעדיו לא באמת ניתן לבנות דברים חדשים, אבל כשמדובר בחיי נצח, בחיים החדשים שאת מבקשת לבנות לצד בעלך וילדייך – את מבקשת לדלג על השלב הזה ב'קלילות' ונונשלנטיות?

הרי מי כמוך מבינה טיבם של חילופי חומרים מהו.

מי כמוך מודעת לחשיבות העליונה שיש לתהליך של ניקוי רעלים (מחשבות על אנשים מהעבר, לדוגמה) רגע לפני שהחומרים המזינים נכנסים פנימה ומחדשים תאים? איך את רוצה שייצא משהו מהזרע הקטן והרקוב שתחבת לפני שנים באדמת התפילה, אם אין לך סבלנות לחכות שהוא יקבל את כל החומרים שהוא צריך כדי לגדול? למה את דוחקת בו כל כך שיגדל, לפני שספג את כל מה שהוא צריך לספוג כדי להכות שורשים ולהראות לעולם כולו שהיה כדאי לחכות?

למה את מפחדת כל כך להיות כרגע אפס, אם זה מה שעתיד לאפס אותך? אם זה מה שעתיד להחזיר לך את החיות והשמחה והאנרגיות והאהבה והדעת, שהיו שם תמיד, בתוך הזרע הקטן הזה, ורק חיכו לרגע שיתנו ל'אדון' שלהם את הציווי לגדול?!

למה את מתפללת כל כך לאהבה שתזרום בתוך הדם הוורידי? הרי את יודעת שהדם בוורידים הוא דם שעני בחמצן. האם את באמת רוצה אהבה שתחנוק אותך, ושתאלץ אותך לשאת על גבך בלוני חמצן נצחיים?

אהה, לא? אז תתקפלי. תתעברי. כי את לא יודעת כלום ממה שנעשה איתך בינתיים. תני לקב"ה להוביל אותך בתוך העיגול האמורפי, המתעתע והאינסופי הזה – שנקרא אפס. תתאפסי. תתכיילי ותתכוונני מחדש. תסכימי להיות בלי התחלה ובלי סוף, תסכימי להודות שאין לך מושג איך להתחיל להפוך את המהות האפסית הזו למהות של אחד, של אהבה, של אחדות וחיבור עם עצמך ועם הסובבים אותך...

כי את לא אחראית על חיבורים, וגם לא על קצוות פרומים.

כל מה שאת אחראית עליו הוא להמשיך להסתובב בתוך העיגול הקטן הזה שלך, יום אחר יום אחר יום, עד שמשמיים ירחמו...

ואת צודקת שזה מפחיד.

מפחיד עד אימה להודות בקטנות שלך, להודות בטעויות שעשית בדרך, להודות בזה שאין לך כבר מושג מי את או מה את מחפשת או מי יכול להתאים למורכבות המתוסבכת הזו שלך, או למה את לא מצליחה למצוא חן אמיתי ושורשי בכל מאות ההצעות שאיכשהו מתנקזות ומגיעות עד אלייך...

אבל אם כבר הזכרנו ביולוגיה, אז תזכרי רק דבר אחד בתוך כל הבלבול, החושך, המצוקה וחוסר הנשימה שאת מרגישה עכשיו. תזכרי, שירה, שיש דבר כזה הומיאוסטזיס – וזה הבסיס שכל אורגניזם בעולם הזה שואף אליו. בלעדיו, לא באמת יכול להיות כאן סדר פנימי או חיצוני.

ומי שברא את כל היצורים בעולם, כולל אותך – עם כל הבלגנים שנוצרו בחיים שלך, עם כל הקצוות הפרומים, השאלות שאין עליהן מענה והבדידות שמבאישה כל חלקה טובה שבך – הוא גם ברא את האיזון הזה בין כל תפקודי הגוף, את ההרמוניה המערכתית שאת מתפללת עליה כבר שנים.

נכון שאת לבד בתוך האפסיות שלך, אבל מימינך ומשמאלך – שני 1דים. שני קולות שמושכים לשני כיוונים שונים: קול שקם על 'רגל' ימין, וקול שקם על 'רגל' שמאל...

הקול הימיני אחראי על השמחה שהיא גם אותיות משחה והמשיח בכתיב חסר (המשח). הקול הימיני משאיר אותך במה שיש לך היום, במי שאת עכשיו. הוא, אין לו עניין עם מה שהיה ועם מה שיהיה. הוא חי איתך בשלווה, באהבה ובהרמוניה. הוא אחד עם מי שהפכת להיות, והוא לא שומר לך טינה על כל מה שפספסת בדרך.

לעומתו, הקול השמאלי הוא זה שמחזיר אותך בכל פעם למחשבה שאין לך ולא טוב לך. הוא הקול שרודה בך, וצועק שתעשי עוד איזה גלגול שלג שלא עשית כדי לזכות בזיווג שלך. כאילו שזה באמת מה שהשם רוצה...בשבילו, כל עוד אין לך זוגיות ואהבה – את אולי בעלת תשובה, אבל את לא בעלת תשווה.

את לא שווה. לא בהשוואה לרף שהצבת לעצמך בעצמך, ולא בהשוואה לרף שהציבו לך אחרים. אם אין לך בעל – את לא שווה. את יכולה לשוב, את יכולה למצוא תשובות אבל לעולם לא באמת תרגישי את החיות וההודיה הפנימית שיש למי שמרגיש שווה בין שווים.

אז אתה יודע מה, אבא? אני אמשיך להיות באפסיות הזו, אמשיך בגלגולי השלג שלי כאילו זה הדבר האחרון שנשאר לעשות כדי לרצות אותך, ואמשיך ליפול ולקום, ליפול ולקום במעגל הרווקות המסחרר.

אבל מאותו מקום נמוך, אבוא אליך עם שני הקולות האלה שבי, שהולכים איתי לכל מקום. מקיפים אותי מימין ומשמאל, ונלחמים בתוכי כמו מלחמת יעקב בעשו, בעודם ברחם אימם. ואולי אני אפס כרגע, אבל אני לא שוכחת את המהות שלי להפוך לאחד (אהבה) שיוליד מתוכו עוד אחד ועוד, עד ש(one day) האחד הזה יצרח בקולי קולות את הישועה שלו שהגיעה. "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם"