איה קרמרמן: "מתוך כל המתנות שקיבלתי עם התשובה – אחת עולה על כולן"

תמיד שואלים אותי מה הדבר הכי טוב שקרה לי בזכות החזרה בתשובה. זו שאלה ממש לא פיירית, כמעט כמו לשאול את מי אוהבים יותר, את אבא או את אמא. האמת, ברור שאת אמא. בכל מקרה, לגבי שאלת המתנות הבחירה היא קשה. לפעמים אני חושבת שאלו הצניעות ותולדותיה שחיזקו את הזוגיות ועוטפות אותה בחומת מגן, בלי עין הרע. לעתים אני חושבת שזה חינוך הילדים, שלא ברור לי איך אפשר לשקול לגדל ילדים אחרת, כשהעולם המטורף משתולל בכף היד. לפעמים אני חושבת שזו עבודת המידות, הכלים שקיבלתי כדי להשתפר, לדון את עצמי לכף זכות, גם כשאני שופטת את עצמי לכף חובה. או הכלים שמזכירים לי לא להתעצבן מנהג פרוע וגם לא לסנן קללה מתחת לשפם, אפילו שאף אחד שומע. בפעמים אחרות אני חושבת שהמתנה הגדולה היא חוסר הבדידות, הידיעה שאבא הולך איתי תמיד, משגיח ושומר, ובכל צרה וקושיה אני תמיד יכולה לפנות אליו. הוא קשוב ואוהב ותמיד יראה את האור שחבוי בתוכי.

אך מכל המתנות, שממש לא הבנתי שאני עתידה לקבל כשהחלו הרהורי התשובה לפעום החוצה מהנשמה שלי, יש מתנה אחת שאני מקבלת פעם בשבוע: שבת. דווקא במה שקשור למתנה הזאת הרבה אנשים מקנאים בי, רובם אגב מאלו ששומרים שבת מינקות. משהו בגילוי של בעלי התשובה, ובבחירה לשומרה, תמיד קוסם לאלו שנולדו לתוכה.

ואני מאוהבת בה, בשבת. מאוהבת ברגע הזה שאני באה להדליק את הנרות בפמוטות של סבתא רבתא שלי עליה השלום. לא מאמינה כמה זכיתי, איזה נס שאני עומדת לקיים מצווה ששרה אמנו עשתה, באותן מילים ממש. כמה מרגש להיות לבושה חגיגי, עטופה בילדים חגיגיים. לא שוכחת לרגע כמה רחוקה הייתי בזמן הדלקת נרות, נגיד, לפני 14 שנה. ואני מאוהבת. מאוהבת בשנייה הזאת שחיוך עולה על שפתיו של בעלי כשהוא טועם את החלה. מאוהבת בלשבת עם הילדים, לצחוק, לריב, לאכול, לזלול, לשיר, להתחבק, ולעשות את כל הדברים האלה ליד שולחן שבת, הדברים שמיוחדים לכל משפחה, כאלה שממש לא עושים כשיש אורחים, אבל העיקר - יחד.

"שלום שבת. מה שלומך? אני יכולה לדבר איתך רגע?"

אני לא אבלף. יש שבתות שמצליחות להוציא לי שערות לבנות. יש שבתות שדקה אחרי זמן הדלקת נרות הבית עוד הפוך, הילדים לא מכובסים, והמיחם יותר קר מהמים שלא הספיקו להתחמם בבוילר. חייבת להחליף בוילר. זה קרה לי לפני כמה שבועות, כשתהיתי אילו עוונות עשינו השבוע כדי לזכות לקבל שבת מתוך צרחות וטירוף רבתי. אז אחרי שכבר הדלקתי נרות בדקה ה‑17, התיישבתי עם העיתונים וביקשתי שאף אחד לא ידבר איתי עשר דקות. קראתי טור של אפרת ברזל, ודמעות עלו לי בעיניים. השם שלח לי את הטור הזה כדי להיזכר, כדי להתאהב שוב. המילים היו המילים שלה, הלב היה שלי. והנה חלקים מאותו טור:

"שלום שבת. מה שלומך? אני יכולה לדבר איתך רגע? אני מתגעגעת אלייך. כבר כמה שבתות שאנחנו במלונות, בהרצאות, בקירוב בנות. זה נחמד, אבל אני צריכה אותך, רק אותך. אני אוהבת אותך. את יכולה לפנות לי זמן? את המתנה הכי גדולה שלי בעולם. אני לא מכירה אותך מאז ומתמיד. נכנסת אל חיי פתאום. היית מפחידה בהתחלה. היה בך רק לא. לא מכונית, לא גלישה בים, לא צ'יפס עם קטשופ על שפת הבריכה. היה בך רק לא. לא לונה פארק, לא שביל ישראל, לא צוק מנרה. אבל מההתחלה היה בך המון אור של כן. כן אחר, עמוק, אמיתי, סודי, משפחתי. התיידדנו עם השנים.

"זה לא הלך תמיד חלק. בהתחלה לא היה לי פשוט להכין אותך. הקניות, הבישולים, נלחצתי. ההכנות, הסלטים, ההלכות, ההלכות, ההלכות... אבל די מהר השתכללנו שתינו. זאת אומרת את תמיד היית את, זו אני שהשתכללתי. למדתי להירגע, לבשל בהרבה אהבה, לדלג בין הסיר הבא לכיריים, להמציא תבשילים, לג'נגל בין לישה לציורי הילדים שבדיוק נכנסו הביתה עם התיקייה, וחייבים כמובן להראות את עצמם עכשיו.

"היינו קשורות זו בזו. אני ואת. אני מרגישה אהבה הדדית. דו כיוונית. את לא מדברת איתי על זה, אני יודעת, אבל האם אני מרגישה נכון? אני מוצאת את עצמי פשוט מחכה לך. את הסוכרייה שלי, עיניי מוארות כשאת באופק. כבר מיום רביעי, כשאני יודעת שאת מתקרבת, אני מתרגשת. אני חושבת עלייך, חושבת באיזה צבע אערוך הפעם את השולחן, חושבת מי יהיו האורחים, ואיך הכי טעים ייצא לי ברוקולי פרחים.

"אני לא מכירה אותך מאז ומתמיד, אבל נכנסת אל חיי פתאום. את כולך אור. את כולך אהבה. את כולך רוגע של נשמה. את לבנה. את יפה. את טהורה. את ילדים, וחיבוקים, וטורים וכתבות, ומוספי שבת, וישיבה על ספות. שעות. טוב שבת, אני חייבת לסיים. תיכף את מגיעה. חייבת קצת להתאפר, אני רוצה להיות בשבילך יפה. את כל כך חשובה. אפרת".

"שבת, כמה טוב שבאת לחיי"

כשהייתי בסוף ההיריון השלישי, בשבת בבוקר, ליוויתי את הבנים לבית הכנסת. בדרך ראיתי את השכנים מעמיסים את הילדים, פלוס עשרות עזרים קריטיים, לאוטו. תשע בבוקר, והם כבר היו באיחור משמעותי שגרר עצבים לא מעטים. ההמולה הייתה רבה וקולנית. משפטים היסטריים פרחו באוויר. "לא לשכוח את הסוודרים. להכניס את האוכל מקדימה, כדי לתת לילדים בנסיעה. הבאת את זה? שכחתי בבית? חגרתם? אתם צריכים להתפנות? למה חלצתם?" ועוד כהנה וכהנה. רק מלהסתכל הייתי מותשת בשבילם.

אני זוכרת את השנים שקמנו בשבת בבוקר וחיפשנו לעשות משהו "משמעותי" עם הילד. כי אסור "לבזבז" את השבת. משום מה המשמעותי הזה נתפס כאיזו פעילות חד פעמית. כזו שנוכל לסמן בזכותה וי ברובריקת ההורים המשקיעים, הפעלתנים והמגניבים (על האחרון תוותרו מראש, אין ילד שחושב שההורים שלו מגניבים, כולל הילד של ברוס ספרינגסטין). בכל אופן, התבוננתי בשכנים. לרגע לא רציתי לשוב למקומם. ולא משנה כמה מקסים וערכי זה לראות את מרבדי הפרחים של הדרום-אדום. עליתי למעלה לחתוך סלט עגבניות, חיכיתי שכולם יחזרו הביתה ונשב יחד. נשיר, נדבר, נצחק, נשחק, ניצור זיכרונות משפחתיים. בלי בוסטרים, בלי פעילויות, בלי סנדוויצ'ים, בלי סוודרים, בלי פלאפונים או מכשירים כדי לברוח מהאינטימיות. רק סביב שולחן, אנחנו והם. משפחה שמעל הזמן. והעיקר יחד. שבת, כמה טוב שבאת. לחיי. אוהבת אותך, איה.

רוטב קיווי לסלט של ענגי

למרות שבחורף נכון לאכול אוכל מבושל וחם, שולחן השבת שלי מלא בסלטים. הרוטב הזה מתאים לסלט ירוק או לסלטי שורשים. סלק, גזר ושורש סלרי יתאימו לו בול.

החומרים:

2 קיווי בשל

3 שיני שום

מיץ מ-2 לימונים

מקל ג'ינג'ר חי באורך 3‑4 ס"מ

מלח

שמן זית

צרור קטן של בזיליקום או כוסברה

אופן ההכנה:

* טוחנים את כל הרכיבים חוץ מהשמן במוט בלנדר.

* תוך כדי טחינה מזלפים שמן באיטיות. מדי פעם עוצרים וטועמים. תפקיד השמן לאזן את חמיצות הלימון והקיווי, ולכן אין כאן כמות מדויקת.

* ניתן לשמור בכלי סגור במקרר מספר ימים.

* אפשר להחליף את הקיווי בתפוח ירוק מקולף.

* בקיץ נפלא להחליף במנגו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".