פורים הוא ההוכחה: אפשר ליהנות ולקבל שכר

בשיאו של יום הפורים, לפני מספר שנים, הגיע לביתנו אדם יקר שאינו שומר תורה ומצוות. הוא יצא למרפסת הפונה אל הרחוב הראשי, השקיף כמהופנט על פני הכביש הסואן מתנועת מחופשים, שיכורים, רוקדים ומשתוללים,  ולא עזב את המרפסת עד שעת הסעודה.

כשסוף סוף התעשת ונכנס לתוך הבית – הוא הפטיר במשפט אחד, שבאותו רגע לא היה לי פנאי לנבור בו: "אז אתם, החרדים, יודעים גם ליהנות, אה?".

זה משפט שנחקק בזיכרוני. "אתם יודעים גם ליהנות".

מי שאינו נמנה על הציבור שומר המצוות חושב ובטוח שהציבור החרדי הוא ציבור מסוגף, שכל העת חותר נגד טבע האדם שבו, שכל הזמן סגור בתוך עצמו ועוצר את עצמו מעינוגים, מהנאות, משמחת הגוף ומסיפוקו.

הפליאה הראשונה של האנשים המתקרבים היא: אם כן, יש חיים אחר המוות הזה! אהה, יש לכם עינוגים נוספים מלבד התורה. אז אתם יודעים מהי תשוקה, הנאה ואושר...

כן, יש עינוגים אחר ההשתקעות בתורה, או נכון יותר: עצם ההשתקעות בתורה הקדושה היא היא המקור להנאה לעינוג ולאושר.

פורים יש רק פעם בשנה, אבל פורים בעצם מורה על הדרך כולה. על דרכו של היהודי. על דרכו הגשמית שהיא הרוחנית. על דרכו הרוחנית שהיא הגשמית. אצל יהודי, הכול בחבילה אחת.

פורים, על אף עינוגי היום שבו, על אף שתיית האלכוהול והריקודים, הוא עדיין יום של מצווה.

אדם מצווה לענג את גופו: לשתות עד שוכרה, לאכול בשר בהנאה מרובה, לשמוח ולרקוד עד אין קץ. ולא די בכך שהוא מצווה על כך, הוא אפילו מקבל על כך שכר. אלו מצוות ששכרן בצדן כמו כל מצוות אחרות שמקיים. כמו לימוד תורה שממית עצמו בו, כמו אי אכילת חזיר שהוא מאד היה רוצה באכילתו, כמו ויתור על ייחוד עם אישה שאינה אשתו.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

כמה מפליא הדבר. אנו גם מקבלים רשות לעשות מה שבליבנו, וגם מקבלים שכר על כך, והלא מדובר על הנאות גשמיות – בהמיות לחלוטין, איך זה יתכן? מה עומד בבסיס הדברים?

כתבתי פעם סיפור לילדים על ילד שלהוריו הייתה חנות ממתקים. הילדים לא הפסיקו לקנא בילד. הם כל היום רק דיברו ביניהם כמה טוב לו, שיכול לאכול כל מה שמתחשק לו מבלי כל הגבלה. אבל באחת המסיבות שהתקיימו בכתה ראו שהילד לא טועם שום ממתק מהשולחן. פנו אליו בשאלה והתברר להם שהוא בכלל לא אוהב ממתקים. מגיל מאד קטן פיתח אלרגיה לממתקים הללו, שלא הפסיק לראותם ולא חדל עד אז מלבלוס אותם.

ברגע שהגוף מתרגל מידי למשהו, הוא אינו יכול עוד ליהנות ממנו, ואז הוא מחפש מקום גבוה יותר להתלות בו, וכשמקבל גם את זה הוא משווע ליותר. ליותר הזה אין גבול. ליותר אין סוף.

בציבור שבו הכול מותר והכול אפשרי, מחפשים את היציאה הבאה בערב הבא או בסוף השבוע לעולם שכולו טוב מבחינתם, ועולם זה קרוב עד מאד. שם יכולים, אם רק רוצים, לעשות כל מה שהלב חפץ. כמה שרוצים, איך שרוצים, מתי שרוצים והכול ללא ריסון ללא הגבלה וללא מידתיות.

דבר שעושים אותו בלי די נהפך לעקר, נהפך למעיק, נהפך לריק מתוכן, גם אם נראה בתחילה שתוכן כלשהו יש בו.

ראו כמה חכמה תורת היהודים. היא אומרת ליהודי: אם תעשה כל מה ש"בא לך", כי אז כבר לא תדע מה אתה רוצה, מה בא לך? כי תהייה שחוק בכל המותרות עד שמה שעשית אתמול כבר לא יעניין אותך היום, מה שתעשה היום – ייראה קטן אל מול מה שתחפוץ לעשות מחר. תחול שחיקה בהנאותיך וכך תצטרך בכל יום להגביר את מעשי סיפוק תאוותיך.

אנשים שהרגישו שהגיעו לשיאי שיאים בסיפוק תאוותיהם יודעים לומר כמה נורא להיות שם, כי לכל שיא שנשבר – מחכה שיא חדש גבוה יותר, תאוותני יותר, מושך יותר ואין לזה סוף. (וכולנו שומעים על חיי ההוללות, השכרות, הסמים והחידלון שבני נוער שעדין לא מצאו את דרך הישר שרויים בם).

נכון, אדם אינו מסוגל לעשות פסיעה שאין בה הנאה. אין הנעה ללא הנאה. אדם שיפסע בכל בוקר לעבודתו ולא יסופק בה – יחדל לצאת לעבודה.

סיפוק יתבטא אצל כל אדם באופן אחר. האחד יסופק מהמשכורת שמקבל בסוף החודש וזו תחייה את נפשו. האחר יסופק מהכבוד שמקבל במקום עבודתו. הנוסף יסופק מהמחמאות ומהטיפוח שמטפחים אותו במקום, ומישהו אחר יסופק בעצם היציאה מהבית לעבודתו.

מי שלא יבוא על סיפוק כלשהו יחדל מלכתת רגליו. כי אלו לא תולכנה אותו לשום מקום.

אומרת חכמת היהודים: ידוע האדם שאין סוף למאווייו, אין גבול למה שגופו חושק בו, לכן דואגת התורה לכך שיושם גבול לתאוותיו – כי אז ידע לא לנסות מה שאסור לו. לעמוד לפני הגדר ולעצור. לומר לעצמו: די!

רק כאשר אומר אדם לעצמו: די! הוא מסוגל ליהנות ממה שבאמת יש לו, ממה שבאמת מותר לו.

וכאשר פה ושם, כמו למשל בשבת, יוכל לנוח בלא לחוש ביטול תורה, יוכל לאכול סעודה דשנה בלא לחוש דומה לבהמה, ויוכל, בתקופת חגים, לעשות מה שמתאווה לו, כמו למשל לשתות עד שוכרה – הוא יעשה זאת הרבה יותר בשמחה, יותר בהנאה, יותר ברגש ובהודיה על כך שניתנה לו הרשות.

והנה מגיע היום הגדול שכולם מחכים לו שנה שלימה. ראו איזו התנפלות, ראו איזו הנאה צרופה ואמתית. עכשיו יודע אדם ליהנות ממה שיש לו. אבל הוא גם יודע שזה זמני, שהוא קיבל את ההנאה הזו לזמן מוגבל, על כן הוא מעריך אותה, הוא ממצה אותה עד תום.

פורים הוא רק דוגמה קיצונית לערבוב של עולם זה עם העולם הבא.

בעצם, אצל שומר מצוות, כל פסיעה היא ערבוב נפלא בין קודש לחול. ערבוב שיוצר תמהיל של חיי תורה נשגבים.