מיוחד להידברות: הצצה לספרה החדש של מיכל בוני, "יותר מדרך אחת"

פרק א':

רוח נעימה נשבה מבעד לחלון והעירה את נטע משנתה. היא הציצה לעבר השעון.

אחת עשרה בבוקר! שוב היא ישנה עד מאוחר!

מתי כבר יסתדרו לך החיים? שאלה את עצמה, מתי? מתי כבר תפסיקי להסתבך ובלית ברירה לברוח שוב ושוב אל המיטה? אולי לפחות משהו אחד תעשי היום, משהו קטן, אולי תציירי... ?

* * *

חצי שעה לאחר מכן, נטע ניצבה במטבח, שרטטה בעיפרון על גבי הקיר את קווי המתאר הראשוניים של עץ האקליפטוס.

טררר... נשמע קול קדיחה צורם מבית השכנים.

מה זה? מי קודח באמצע היום? אה, שוב הבליכים עם השיפוצים שלהם!

גילה בליך נקשה בדלת לפני כמה חודשים וביקשה ממנה שתחתום על טופס הבקשה לעירייה. גדי הסכים לחתום ברצון. 'גלגל סובב בעולם', אמר לה לאחר מכן, 'אולי יום אחד גם אנו נקיש בדלתם ונבקש מהם אישור דומה'.

טרררר... קדיחה צורמת נוספת נשמעה בחלל האוויר. אוף! זה מוגזם! כמה אפשר לקדוח?!  קצה העיפרון נשבר בידה של נטע, והיא הפכה עצבנית עוד יותר.

הבליכים האלה! הכל בגלל השיפוץ הטיפשי שלהם! 

היא חייבת למצוא עיפרון אחר. אולי תחפש במגירת השידה שליד מיטתה, לפעמים מתחבאות בה כל מיני מציאות.

נטע נכנסה לחדר השינה, השמיכה היתה מונחת ברישול והסדין מקומט, עדות לבוקר המנומנם היא פתחה באצבעותיה הארוכות את מגירת השידה, בתקווה שבין שלל החפצים הפזורים תמצא כמה עפרונות. לפתע צדו עיניה שטר בן חמישים שקלים שהיה מקופל בצד.

איזה יופי! כנראה שכחה גם אותו במגירה, כמו כל שאר הדברים שהיא שוכחת. אבל הפעם, השכחה הזו פעלה לטובתה. היא תוכל ללכת למכולת לקנות מצרכים בלי לבקש טובות. לא מגדי בעלה ולא מרבינוביץ הירקן. יהיה לה שטר שלם של חמישים שקל לנופף בו ולשלם בהבעת פנים מנצחת!

* * *

בשעה רבע לשתיים בצהריים, נפתחה הדלת לרווחה. קול צהלותיהם של הילדים מילא את חלל המסדרון. נטע לא הבחינה כלל במתרחש. היא היתה עסוקה במדידת הפרופורציה שבין הגזע לבין הענפים שבציור. על גבי הגז ניצבו שני סירים מבעבעים.

מירי נכנסה למטבח וגילתה את אמה עומדת על גבי הכיסא ומציירת במהירות את צמרת העץ. הילדה חיבקה את מותניה. "איזה יופי, אמא, את מציירת לנו עוד ציור!"

נטע חייכה אל בתה, "מגיע לכם, נכון? כבר הרבה זמן לא ציירתי..."

"מה הכנת לנו לאכול?" נדחק ראשו המתולתל של יוסי בן התשע סמוך לסירים.

נטע ירדה מן הכיסא, בזווית עיניה נפרדה בצער מן הסקיצה של עץ האקליפטוס.

"הכנתי שקשוקה", כי בסל הירקות שבמקרר היו הרבה עגבניות שידעו ימים טובים יותר.

"ובסיר השני?" יואל בן השבע הרים זוג עיניים סקרניות, "הכנת לנו היום כל כך הרבה אוכל!"

גם גדי בעלה היה מופתע. איך היא הספיקה? לרוב הם אינם זוכים לארוחות מבושלות, ונאלצים להסתפק בלחם עם חביתה, במקרה הטוב, כשיש ביצים. ובלחם עם שוקולד, במקרה הפחות טוב, כשגם ביצים אין בבית.

"בסיר השני יש מרק עשיר עם ירקות מכל הסוגים", נטע הרימה את מכסה הסיר שתכולתו עלתה בדיוק חמישים שקל.

"איזה ריח טוב!" קרא יוסי בהתלהבות.

ריח של אמא שמתפקדת, הרהר גדי לעצמו.

"גדי, מה דעתך על הסקיצה של העץ?" הצביעה בידה לעבר הקיר.

גדי התקרב וסקר בעניין את הציור, "נראה טוב מאוד".

הוא החניק את אנחתו. בלית ברירה כבר למד להתרגל לאשתו ולציוריה שעל הקירות, על אף שמעולם לא ראה דברים כאלו בבתים אחרים.

"אני חושבת שהגזע קצת מדי רחב, משהו לא מסתדר לי".

גדי הביט בעץ ובציור לסירוגין, "את צודקת, הגזע בגובה הנכון אבל קצת מדי עבה", פסק לבסוף.

"איך היה בעבודה?" נזכרה להתעניין.

"היה היום איזה לקוח טרדן, כמעט שעה עייף אותי בשאלות ובסוף לא קנה דבר", גדי קיטר, "חוץ מזה מתחיל להיות חם ובחנות אין מיזוג, אמרתי כבר לבעל הבית שידאג לזה אבל הוא מתקמצן".

"אולי תחפש עבודה אחרת בבוקר?" הציעה.

"לא, לא", גדי הניד בראשו לשלילה, "אב למשפחה לא עוזב מקומות עבודה קבועים ומסודרים".

נטע הביטה בו, מתוסכלת מעצמה. גדי אחראי, עובד קשה כדי לפרנס. מלווה הסעות תלמידים, עוזר לשיפוצניק בשעות אחר הצהריים, עושה משלוחים בימי שישי וכן, גם הטמבוריה הזאת עם בוס קמצן. זו רק היא שלא מצליחה לעשות כמעט כלום. חוץ מלצייר על גבי הקירות.

"יום מוצלח היה לך היום", אמר גדי תוך כדי שסקר את הציור החדש, "אבל גם אותו תותירי בלי טיפת צבע כמו את שאר הציורים היפים שציירת? שימי לב שהצמרת גדושה באור מן השמש".

"כבר אמרתי לך הרבה פעמים שהאור הוא אשליה אופטית", השיבה נטע וגדי חייך כרגיל.

טרררר.... קדיחה צורמת נשמעה מעבר לקיר.

"מה זה?" נחרד גדי.

"השיפוץ וההרחבה של הבליכים, כמובן...." שפתיה התרחבו לחיוך עקום.

גדי ניגש לכיור העמוס בכלים מלוכלכים להדיח צלחות לארוחה, "אולי יום אחד גם לנו יהיה כסף", אמר לעצמו בשקט.

"ואז לא נצטרך לישון כולנו באותו חדר", סמקו לחייו של יואל, "יהיה חדר של בנים וחדר של בנות!"

"אבא, בקרוב יהיה לנו עוד חדר?" מירי התרפקה על אביה בעודו מדיח הכלים בזריזות.

"כמה עולה הבנייה? מאתיים אלף שקל?" ניסה יואל להפגין ידיעותיו.

שתי קדיחות קולניות הקפיצו את כולם בטרם הספיק גדי להשיב לשאלותיהם.

"אני מקווה שהזעזועים בקיר לא ישפיעו על הציור שלי", העירה נטע, בעוד גדי חילק את הצלחות והגיש את השקשוקה.

"אבא, אפשר לסגור את המרפסת? זה יותר זול, נכון?" גם ליוסי היה מה לומר.

"נראה לי שבליך סוגרים מרפסת וגם מוסיפים חדר", נטע לחשה לגדי, "על פי כמות הקדיחות נראה שהכסף אינו מהווה בעיה".

* * *

ליזי יצאה מן המעלית בדרכה אל ביתה. היא הציצה בשעון. הסדנא של הבוקר התארכה מעט. כרגיל, הנשים מעכבות אותה לאחר הקורס, מכתרות אותה בשאלות. בחיוך מרוצה פשפשה בתיקה בחפשה אחר המפתח. ברוך השם, הסדנאות משגשגות, הדבר היחיד שמעיב על מצב רוחה זה השטח המצומצם שמיועד לקהל כה רחב. היא שוכרת דירה בעליית גג קטנה, אבל הגיע הזמן לשכור מקום גדול יותר.

טררר.... הקדיחה הרמה הרעידה את האוויר וקטעה את חוט מחשבותיה.

השיפוץ של גילה בליך, נזכרה ליזי.

ואז, בדיוק כאשר מצאה את המפתח, נפתחה הדלת מולה וגילה הופיעה שם, כיסוי רשת על ראשה, ומבט עייף בעיניה.

"נו, מה שלומכם, איך מתקדמים השיפוצים?" התעניינה ליזי.

"אני מצטערת אם זה מפריע לכם", גילה התנצלה, "כולי תקווה שנסיים כמה שיותר מהר".

"לפחות יהיה לכם עוד חדר לילדים", חייכה אליה ליזי.

גם היא תשמח להתרחב בקרוב, עם סדנאות שמיועדות לציבור גדול יותר, באולם מתאים. צריך לדבר על זה עם טלי, האמרגנית שלה, בוודאי יהיו לה רעיונות איך למשוך קהל.

"עוד חדר לילדים?" חיוכה של גילה התרחב, "להיפך, אנחנו רק הולכים להצטופף".

"להצטופף?" גבותיה התרוממו. הרי הסלון והמטבח של שכנתה עתידים לעבור הרחבה  משמעותית, על איזו הצטופפות היא שחה?

"הורי אמורים לעבור לגור ביחד אתנו", הסבירה גילה בחיוך נבוך.

אה, ההורים של גילה, ליזי בלעה את רוקה. לה אין הורים, כבר שנים רבות.

"בגילם... הם צריכים עזרה ממך?" שאלה בזהירות, מסווה את רגשותיה.

"דווקא הם עצמאיים. אומנם פנסיונרים אבל מתפקדים היטב", גילה הנידה בראשה, "להיפך, סביר להניח שאני איעזר בהם הרבה יותר. כלומר בעיקר באמי".

"אהה", ליזי הנהנה ולא ידעה מה לומר.

"סליחה על ההפרעה", גילה חשה צורך להתנצל שוב. כמה לא נעים. ליזי גדלה לבד, בלי כתף תומכת. בוודאי יצער אותה לדעת ששני מטר מביתה אמורה לעבור לגור אמא מבוגרת ותומכת, אצל בתה.

"זה בסדר, כך זה כשמשפצים", ליזי ניסתה לחייך.

לרגע אחד שררה שתיקה בין שתיהן.

"אויש, איך שכחתי לשאול אותך", ליזי נזכרה, "חוי ברנד כבר פנתה אלייך בקשר אליי?"

"חוי ברנד?" התפלאה גילה, "את מתכוונת לעורכת של 'תהילה'? לאחרונה אני עובדת פחות עם הוצאת הספרים הזו, אבל מה הקשר אלייך?"

"מעניין שהיא עדיין לא דיברה אתך", ליזי התאכזבה.

"אולי בגלל השיפוצים שמענו פחות את צלצולי הטלפון. אבל לשם מה היא אמורה לדבר איתי?" גילה עדיין לא הבינה מה הקשר בין המולי"ת לבין שתיהן..

"האמת שגם אני יכולה לספר לך קצת במה מדובר", חיוך הסתמן בקצה שפתיה של ליזי.

"אני כבר הופכת סקרנית, מתי את רוצה שנדבר?"

 "אולי תיכנסי לביתי עוד חצי שעה ונשתה כוס קפה ביחד?" הציעה ליזי במבע צופן סוד, "לא מתאים שנדבר על כך בכניסה".

"קפה באמצע היום? לשתי נשים עובדות?" גילה צחקקה.

"כבר מזמן לא ניהלנו שיחה טובה. אנחנו חברות, שכנות אך כל אחת בענייניה", טפחה ליזי על שכמה של גילה והוסיפה, "אם כי נראה לי שבתקופה הקרובה זה ישתנה, נעמוד בקשר קרוב ונשתף פעולה יחדיו, אסביר לך הכל עוד מעט, ותביני למה אני מתכוונת".

* * *

ליזי חיפשה במקפיא עד שמצאה את מבוקשה, "זו עוגה טובה שלי, תמיד אני אופה ממנה כמות גדולה".

"איך את מספיקה לאפות עוגות ולהקפיא?" תהתה גילה בקול, "אני מכינה טורט בערב שבת ברגע האחרון, ולא מעבר לכך".

"אולי תבואי יום אחד לסדנא שלי ותקבלי רעיונות איך מנצלים היטב את הזמן", ליזי הגישה את העוגה אל השולחן, "לאחרונה פתחתי קורס חדש, עם עצות מעולות, הנשים כל כך נהנות. אגב, בקרוב אני מתכננת להעביר סדנאות באולם גדול יותר, את יכולה להירשם כבר עכשיו, אם תרצי".

"ליזי, חסרות לך לקוחות שאת מנסה לחזר אחריי?" גילה קטעה את דבריה בחיוך רחב.

"לא, לא, אני בטוחה שיהיה לי רישום, אבל שאלת איך אני מספיקה, אז רציתי לומר לך שזו לא בעיה, תבואי לסדנא ותיווכחי בעצמך ש..."

"ליזי, הפסיקי לפטפט על הסדנא החדשה שלך", גילה סנטה בה, "במקום למתוח את עצביי, ספרי לי כבר מדוע הזעקת אותי לכאן באמצע היום".

"ובכן..." ההתרגשות ניכרה בקולה של ליזי, "את יודעת שחוץ מהסדנאות שלי על חשיבה חיובית, התארגנות והתייעלות, העצמה ועוד, אני עורכת מפעם לפעם ערבים בהם אני מספרת את סיפור החיים שלי. כולן נוהרות לשם, נשים צמאות לשמוע, אני מופיעה בכל רחבי הארץ".

חיוך קטן התגנב בין שפתיה של גילה, היא כבר הכירה בעל פה את הנאומים הללו.

"הרבה פעמים ניסו לשכנע אותי: "את חייבת לכתוב על זה ספר, הוא יהיה רב מכר", אבל אני אף פעם לא חשבתי על כך ברצינות. אני לא בתחום הכתיבה, כמוך, אני בעלת כושר רטורי, לדבר בעל פה מול קהל. לכתוב? זו לא אני. אבל לפני כמה שבועות הופעתי בבית ספר יסודי לבנות. כמובן שהתאמתי את עצמי לקהל הצעיר. היית צריכה לראות כיצד הבנות החמודות הביטו בי בהערצה".

בוודאי, גילה הרהרה, בעיניה של ליזי כולם מעריצים אותה.

"לאחר המופע עלה לי רעיון", ליזי המשיכה, "את כבר מכירה אותי עם הרעיונות שלי, כל שני וחמישי עולה לי רעיון אחר, אבל הפעם זה היה רעיון באמת מיוחד. במקום לכתוב ספר לנשים, אכתוב ספר לילדות, נכון שזה רעיון נפלא?"

"אה, כן, זה בהחלט רעיון נפלא, לכן פנית אליי?" גילה הבינה סוף סוף. ליזי רוצה שסופרת הילדים הידועה תעטר בשמה את הספר רב המכר העתידי שלה.

הלוואי שהיתה לה דרך לחמוק מהתפקיד הזה.

ליזי אפילו לא הבחינה בתגובה המסויגת של גילה והמשיכה, "תדעי שאני מאמינה בדור הצעיר. נשים מבוגרות כבר מקובעות בתוך תפיסת חיים שלילית, אבל הילדות הרכות, מסוגלות לאמץ בקלות הסתכלות חיובית. הספר שלי יכול לחולל מהפך בעולמן. דור חדש יצמח כאן, עם אמון ובטחון".

גילה התאפקה לא לפרוץ בצחוק. דור חדש יצמח כאן עם אמון ובטחון?! באלו מילים בומבסטיות היא מכבירה! ליזי חיה באשליות, חושבת שההשפעה שלה מרקיעת שחקים. אבל כמובן שהיא לא תהיה זו שתנפץ לה את הפנטזיה הזו.

"בקיצור, פניתי לחוי ברנד וסחפתי גם אותה בהתלהבות שלי, היא אמרה לי מיד שלא נתפשר ושרק גילה בליך תכתוב את הספר, אם זו גילה בליך, כולם יקנו", ליזי חייכה לחברתה, "נו, נו, את רואה שקנית לעצמך שם טוב בשוק".

"תודה, תודה על כל המחמאות", הגיבה גילה במבוכה, "אבל... האמת שאני קצת עסוקה, יש לי הרבה הזמנות, וגם השיפוץ, אינני יודעת אם אמצא פנאי".

"לא תמצאי פנאי?" שאלה ליזי בצער, "לכתיבת ספר כל כך חשוב, חינוכי ותורם? נצטרך להתפשר על סופרת אחרת?"

גילה פקפקה. לא בטוח שרק חשיבותו החינוכית של הספר היא זו שמטרידה את מנוחתה של היושבת מולה. מבטיהן נפגשו, להפתעתה הבחינה בזיק של כמיהה הניבט מעיניה של ליזי.

"אני אכתוב, אני אכתוב", גילה לא יכלה לעמוד מול העיניים האלו, "זה באמת רעיון יפה ומיוחד, הלוואי שהרבה בנות יתחזקו בזכותך, בוודאי אשמח להיות שותפה למלאכה מקודשת זו".

"יופי, אני שמחה שהבנת שעלייך להיות חלק מן העוסקים במלאכה", ליזי היתה מרוצה ועברה לפסים מעשיים, "הספר נועד לבנות צעירות, כמובן שעליו להיות מלווה באיורים צבעוניים ומושקעים, יש לך איזה רעיון לציירת? חוי אמרה לי שיש לה הרבה ציירות מקצועיות וטובות, אבל כאן צריך משהו אחר, יותר מיוחד".

"משהו מיוחד?" גילה ניסתה לאמץ את מחשבתה, "נראה לי שיש ציירת מסוימת שמתאימה במיוחד לספר כמו שלך".

"מי זו? אולי אני מכירה? איזה ספרי ילדים היא איירה?"

"היא כמעט ולא מאיירת ספרי ילדים", גילה הפתיעה בתשובתה, "היא אומנית ומציירת בעיקר ציורי שמן".

"אומנית שמציירת ציורי שמן?"

"כן, אבל פעם אחת ראיתי אצל גיסתי ספר ילדים שבו שולבו ציורים שלה. היא השתמשה בתוכנה גרפית עם הדמיית צבעי שמן. הציורים היו בלתי רגילים. חיות ועוצמה ביצירה שכמעט ולא פגשתי".

"כן, זה נשמע מיוחד במינו", ליזי נסחפה, "תדברי איתה כמה שיותר מהר".

"רגע, רגע..." גילה קטעה את התלהבותה של שכנתה, "בזמנו הצעתי לחוי שהיא תאייר ספר שכתבתי והיא השיבה לי שהציירת הזו כבר לא עובדת בתחום. אז אל תפתחי ציפיות, אני לא בטוחה שנצליח לשכנע אותה".

"את חייבת לשכנע אותה!" ליזי קראה, "תסבירי לה עד כמה הספר הזה חשוב וחינוכי! וחוץ מזה, חוי אמרה לי שתשלם בעין יפה. היא לא תוכל לסרב".

* * *

גילה תלתה כביסה במרפסת ביתה. מנצלת את השקט של שעות הערב. עיניה כמעט נעצמו ומלאכת התלייה נעשתה באיטיות.

מה עושים עם הפרויקט הזה? הרעיון של הספר כלל לא מוצא חן בעיניה ואם זה היה תלוי בה, היא כלל לא היתה מעוניינת לקחת בו חלק. אומנם ליזי חברה טובה ואישה מיוחדת במינה, אשר למרות המצוקות בנתה את עצמה מאוד יפה, אבל...

היא נזכרה בעיניה של ליזי ששידרו כלפיה תחינה וציפייה.

לא, היא לא יכולה לאכזב אותה. יהיו אשר יהיו רגשותיה, היא תשתף פעולה, והספר על דמות ההוד בת דורנו, כנראה, יעמוד בקרוב על גבי המדפים.

לפחות הציורים יהיו יפים, אם יעל תסכים לצייר אותם. כאשר התקשרה לחוי ניסתה זו להניא אותה מהרעיון, 'תשכחי מזה', אמרה, 'יעל לא מוכנה לצייר יותר עבורי, יש לי את הטלפון שלה, אבל אני לא מוכנה אפילו לנסות לשכנע אותה, אם את רוצה תנסי את'.

'אני?' הופתעה על התפקיד שנפל בחיקה.

'כן, אולי מולך היא תשנה את דעתה. אני כבר התייאשתי, כמה שהסברתי לה שציורי שמן זה לא תכל'ס וצריך כסף, היא לא היתה מוכנה לשמוע, ואמרה שספרי ילדים זה לא התחום שלה, רק אומנות, עם כל הנשמה'.

התיאור של חוי עורר בה סקרנות. יהיה מעניין לשוחח עם אותה ציירת רגישה שלא מוכנה לנטוש את צבעי השמן לטובת ה'תכל'ס, כפי שהגדירה זאת חוי. הלוואי שגם היא היתה כותבת עם כל הנשמה, כמו שכתבה פעם.

פרק ב':

נטע עמדה צמוד לדלת, דואגת שהמרווח יהיה צר ככל האפשר. קולות קדיחה עזים נשמעו ברקע והיא בקושי שמעה את דבריה של ליזי.

"בכל פעם ששולחים את הילדים להשליך את הפחים צריך לדאוג שהשקית תהיה סגורה היטב ושלא יטפטפו נוזלים", ניסתה ליזי להתגבר על קולות הקדיחה והוסיפה בחיוך, "את יודעת, ועד הבית משלם למנקה אבל אין לנו מנקה בבניין כל יום".

היא מתחה עוד יותר את שפתיה. אוי, אילו נטע היתה יודעת אלו מאמצים עילאיים עליה להשקיע בכדי לחייך אליה. אמש שוב הבחינה בכתמים המקוממים שעיטרו את המדרגות.

'אני כבר לא יכולה', קבלה בפני יעקב, בעלה, 'כמה אפשר להסביר לה? היא לא קולטת?'

'אבל למה זה כל כך אכפת לך?' יעקב התפלא, 'את אישה עסוקה ופעילה מכדי להבחין בכל כתם קטן בחדר המדרגות'.

'כתם קטן? הכתמים הללו רחוקים מלהיות קטנים, וחוץ מזה זה לא הניקיון אלא העיקרון. אני רוצה שהיא תלמד ליישר קו במקום שירחמו עליה ויפטרו אותה מאחריות. מאז שנכנסתי לתפקיד וועד הבית, החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת. הגיע הזמן לשים קץ לרחמים הללו, ולתבוע ממנה לעמוד בכללים שכולן עומדות בהן'.

'נטלת על עצמך תפקיד לחנך אותה...' חייך יעקב מתחת לשפמו והוסיף, 'אני לא יודע אם זה יעזור לך, היא מסכנה, נסי להבין אותה'.

'להבין אותה?' הגיבה, 'כבר שנים אני מנסה להבין אותה, אולי הגיע הזמן שסוף סוף גם היא תבין את האחרים?!"

'אבל כנראה באמת קשה לה, היא אישה חולה, זה לא פשוט', הפטיר.

'גם אני יכולתי לומר היום שאני חולה ומסכנה', אמרה כנגדו.

"את צודקת", דבריה של נטע קטעו את מחשבותיה של ליזי, "אני מצטערת, זה באמת לא בסדר..."

"זו  לא פעם ראשונה שאני נאלצת לפנות אליכם", הזכירה ליזי.

טאח! קול דפיקת הפטיש זעזע את הקיר.

נטע הנהנה בלית ברירה. רק שאף שכנה לא תשמע את ליזי, רעשי הקדיחה והשיפוץ מצילים אותה.

"מאז שנכנסתי לתפקיד ועד הבית, וזה היה בערך לפני חודשיים, כבר פניתי אליכם יותר מפעם אחת. אני אישה מאוד עסוקה, יש לי סדנאות והופעות לאורך כל היממה, קשה לי לבוא אליך שוב ושוב ולדרוש ממך דברים כל כך בסיסיים".

נטע השפילה מבטה. מבחינתה היתה מעדיפה שליזי תעסוק בענייניה ותעזוב אותה לנפשה.

"הסברתי לך את הכללים, אני מתפלאת שזה חוזר על עצמו" .

אומנם בעלה אמר לה שגם אם תסביר לנטע אלף פעמים את הכללים, זה לא יעזור אבל את ההערה הזו היא חייבת לומר לה. הגיע הזמן שתתעשת!

"את צודקת, זה באמת לא בכוונה, אבל קשה לי" .

טרררר.... נשמע קול עז מבית בליך, הדפיקות והקדיחות התחדשו ביתר שאת.

"קשה לך?" ליזי שילבה ידיה, "מה קשה בלסגור שקית?"

נטע לא ידעה מה לומר.

"הכל תלוי ברצון", קולה של ליזי היה חותך, "לכולם קשה, גם לי קשה, לכל השכנות קשה, לא רק לך".

נטע שתקה, עיניה מושפלות.

"אי אפשר להגיד קשה לי ולחשוב שזה תירוץ מצוין. צריך לדעת שהחיים הם לא פיקניק וצריך להתאמץ למרות שקשה".

"אני אשתדל בפעם הבאה, בלי נדר".

"בלי נדר, אה?" שוב היא מנסה להתחמק!

"אני אשתדל, אני מבטיחה", נטע ניסתה להיחלץ, "תביני, זה לא בכוונה, באמת".

"אני אמרתי שזה בכוונה?" ליזי קראה, "זה מה שמפריע לי כאן, שזה לא בכוונה אלא מחוסר שימת לב וחוסר אכפתיות!"

הדלת של משפחת בליך נפתחה לרגע ופועל ערבי משופם לבוש בסרבל עבודה, יצא ממנה. הוא נעץ מבט בליזי ובנטע לסירוגין ולאחר מכן ירד במדרגות והצית לעצמו סיגריה.

"בבית שלי אני לעולם לא זורקת שאריות רוטב ישירות אל הפח", אמרה ליזי, "רוטב יכול לטפטף מבעד לשקית".

ועכשיו היא מעניקה לה עצות בניהול הבית כמו לנשים בסדנאות שלה, עצות בחינם מליזי, לא כל אחת זוכה לכך. חייכה נטע חיוך עגום.

"מה את מחייכת?" ליזי לא הבינה, "צריך לסגור את הרוטב בתוך שקית נפרדת ואז להכניסו לפח, למה כל הבניין צריך להתלכלך?"

החיוך שוב עלה על שפתיה של נטע הנבוכה. המצב הזה כל כך לא נעים, רק שהשכנים לא ישמעו מה שהולך כאן.

"זה כל כך מצחיק?" ליזי התרגזה.

"סליחה, את צודקת, באמת עלי לשים לב, סליחה, את צודקת במאה אחוז".

אולי עכשיו תניח לה סוף סוף?

"אני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני אאלץ לפנות אליך", חתמה ליזי את השיחה ופנתה לביתה משוכנעת שזו רחוקה מלהיות הפעם האחרונה.

נטע סגרה את הדלת באנחה כבדה. הכי טוב להמשיך לצייר ולשכוח מליזי ומהערותיה, החליטה. היא פסעה אל עבר חדר השינה, פתחה את המגירה שבשידה ושלפה משם את העיפרון מיום האתמול.

* * *

שלום עבר על דפי החשבונות בעוד יעל עמדה במרפסת וסקרה את הציור שסיימה. הזמינה אותו לקוחה מבוגרת שרצתה ציור שמן של הכותל בסלון ביתה. הלקוחה עשירה, והתשלום גבוה מהרגיל. אבל עד כמה שיתגמלו אותה כספית, תמיד יהיה לה קשה להיפרד ממנו. כשם שהיה עליה להיפרד משאר הציורים שנמכרו. מכל אחד מהם נותר רק תצלום המעיד על כך שאי פעם ניצב כן ציור במרפסת ביתה עם הציור שלה.

"כל פעם מחדש אנחנו מצליחים איכשהו לעמוד בתשלומי המשכנתא, אבל החודש אין לי מושג מה יהיה", אמר שלום מוטרד.

יעל התנערה משרעפיה. החשבונות היו התחום שלו, לא שלה, אבל גם היא חייבת מדי פעם להתעדכן במצב.

"המצב שלנו עד כדי כך קשה?" קבלה. היא הביטה שוב בציור. האמת שחסר קצת ברק של קרני השמש שיאיר את גוו המתפללים. תמיד זה מוסיף לציור. אבל מדי הרבה ברק גורם לציור להראות מלאכותי.

"הרי הרווחתי יפה על הציורים האחרונים שמכרתי, וחוץ מזה יש גם את הקצבה שלך והמלגה מהכולל", העירה.

"הכסף שהרווחת כבר מזמן איננו", הגיב, "וקצבת הנכות שלי לא עד כדי כך גבוהה, על אף שאין ספק שהיא חלק משמעותי בהכנסות שלנו".

יעל הביטה בו מן הצד. אם היו אומרים לה טרם חתונתה שהחתן המוצלח שלה, פאר הישיבה, שכל חברותיה קינאו בה על שזכתה בו, יעבור תאונה קשה זמן קצר לאחר נישואיהם ויהפוך לאדם נכה עם רגל מפרוטזה, לא היתה מאמינה. מציאות החיים העגומה היתה שונה מאוד ממה שציפתה. שלום לא הפך לראש כולל או למגיד שיעור מפורסם. פרנסתם דחוקה, ומתאפשרת בעיקר הודות לחסדי קצבת הנכות הזעומה.

"ראש הכולל אמר שישתדל להעביר אלי כמו תמיד את המלגה", שלום המשיך מהורהר, "אבל הוא הביע חשש שהפעם לא יוכל לעמוד בכך, מצב הכולל קשה מאוד".

"לא תקבל את המלגה בזמן?" יעל היתה מופתעת. בשל נכותו, שלום זכה ליחס מועדף.

"הוא אמר שיבדוק ויודיע לי בהקדם", שלום נאנח ועיין שוב בחשבונות, "צריך להצטמצם עוד יותר".

"כמה אפשר להצטמצם עוד?"

הטלפון צלצל ויעל שמחה שיש לה תירוץ לחמוק מן השיחה. לפעמים, ערבים שלמים בביתם מוקדשים לדיונים הכספיים המתישים האלו.

"הלו?"

"הגעתי ליעל אברהמי?" שאל קול נשי, נעים ולא מוכר מעבר לקו.

"זו אני". ומי זו האישה הנחמדת הזו? התפלאה יעל.

"מדברת גילה בליך", גילה הציגה את עצמה, ביודעה שדי בכך כדי שיעל תבין במה מדובר. השם שלה מוכר לכל אם לילדים.

"גילה בליך, הסופרת?!" קראה יעל בהפתעה. שלום סובב אליה את ראשו, גבותיו התרוממו בפליאה. היא ידעה כבר מה הוא חושב.

"קיבלתי את הטלפון שלך מחוי ברנד, חשבתי שאולי... אולי תוכלי לקחת חלק בספר ילדים שאני אמורה להתחיל לכתוב בקרוב?... יכול להיות שתסכימי?" קולה של גילה היה מהוסס.

יעל התיישבה על הספה, מהדקת את הטלפון אל אוזנה. הייתכן? גילה בליך הידועה מתחננת בפניה,יעל הציירת האלמונית, שתואיל בטובה לצייר בספר הילדים החדש שהיא כותבת!

"האמת היא שאני לא מציירת לספרי ילדים", אמרה מעט מבולבלת, "פעם אחת חוי שכנעה אותי וציירתי איזה ספר, אבל מאז שיניתי את דעתי, אני מעדיפה להתמקד בתחום אותו אני הכי אוהבת, ציור בצבעי שמן".

גילה חייכה לעצמה. למרות הסירוב יעל מצאה חן בעיניה. אין הרבה ציירות שהיו מסרבות להצעה כזו. כנראה שהיא באמת כפי שתיארה אותה חוי, אומנית רוחנית, רחוקה ממסחר ומענייני הגשמיות העכורים.

"זו הצעה לאיור ספר ילדים?" שלום לחש רגוז, "ואת דוחה אותה על הסף? יעל, אנחנו חייבים את הכסף!"

יעל הסתירה בידה את פומית הטלפון, "שלום, אני לא כל כך אוהבת לאייר ספרי ילדים, אפילו שגילה בליך בכבודה ובעצמה פונה אליי".

"אבל יעל, לא תמיד עושים מה שאוהבים", הגיב.

נכון, הנהנה יעל בלית ברירה. המלגה מתאחרת ואין הזמנות לציורי השמן שלה כבר תקופה ארוכה, שלום צודק.

"אהממ, גילה..." קיוותה שבת שיחתה עדיין לא ניתקה, "במחשבה שנייה אני שוקלת להסכים".

"שינית את דעתך?" גילה הופתעה.

"סליחה שאני שואלת", קולה של יעל הונמך באי נעימות, "אמורים לשלם טוב?"

"הבנתי שישלמו בעין יפה", הבטיחה גילה. אז יעל האומנית המורמת מעם כן מתעניינת בענייני העולם הזה?

"אני צריכה מאוד את הכסף", יעל כמעט בלעה את מילותיה. כסף, היא שונאת את המילה הזו. כסף ואומנות מבחינתה הם שני ניגודים.

"אל תתביישי", גילה הרגיעה, "גם אני מקבלת תמורה נאה על עבודתי".

היא נאנחה לעצמה, חלפו ועברו ימי העבר, בהם כתבה מתוך השראה ויצירתיות. היום היא עובדת אחרת. יש לקוחות, הזמנות, והיא נותנת בתמורה את הסחורה.

"על מה הספר?" התעניינה יעל.

"על מה הספר?..." גילה הסתבכה בלשונה. להבטיח תשלום נאה יכלה בנקל, אבל להסביר על מה הספר יותר מסובך ומורכב. מוטב שהן תפגשנה, ואז תוכל להסביר ליעל פנים מול פנים על הספר, על גיבורת הספר ועל כל מיני עניינים דקים, אנושיים ורגישים שניצבים מאחורי הקלעים, "קצת קשה לי להסביר בטלפון במה מדובר".

"איך אני אמורה לצייר את הספר אם אני לא יודעת על מה הוא?" שאלה יעל.

שאלה טובה, הסכימה גילה.

"אולי אבוא אליך ונדבר?" הציעה בלית ברירה. אומנם כמותה, גם יעל גרה בירושלים  אך מדובר בנסיעה שאורכת זמן. אין ברירה. היא תקדיש לכך את שעות הבוקר, על חשבון העבודה.

"לבוא אלי? אני לא יודעת, הבית לא מוכן כעת לארוח, ריח צבעי השמן החריף מגיע מהמרפסת לסלון ולשאר חלקי הבית".

גילה הפכה סקרנית עוד יותר. זה נשמע באמת מיוחד, ריח צבעי שמן טרי בסלון. היא חייבת להכיר את האישה הזו.

"אולי אני אגיע אליך?" הציעה יעל.

"עכשיו יש אצלי שיפוצים", נאלצה לאכזב, "לא יודעת אם יהיה לך נעים לשבת בסלון ולשמוע קולות קדיחה וצעקות של פועלים ערביים. מצד שני, גם לא הייתי רוצה לדחות את העניין יותר מדי".

"זה לא יפריע לי", הבטיחה יעל. היא מוכנה לשבת באמצע אתר בנייה, העיקר לא לעמוד במצב המביך הזה שבו גילה בליך מתיישבת בביתה הקטן והדל שריח הצבע נישא בו מכל עבר.

השיחה הסתיימה לאחר עוד כמה מילות נימוסין, פרידה והסבר מדויק של גילה כיצד להגיע לביתה.

"מחר אני נפגשת עם גילה", עדכנה יעל את שלום.

"להיפגש עם הסופרת?" התפלא, "חשבתי שבעידן המודרני לא צריך להיפגש, וכל אחד עובד מהבית שלו. יכולת להתחיל כבר מחר. זה מוזר. לא נעים לי לומר שוב, אבל אנחנו צריכים כרגע כל גרוש. כידוע לך, בבנק לא מגלים סובלנות יתרה כלפי הפיגור בתשלומי המשכנתא".

באמת מוזר מדוע גילה בליך העדיפה להיפגש עמה פנים מול פנים. לכאורה אפשר היה לנהל שיחה כזו בטלפון ולשלוח את החומר דרך המחשב.

חייבת להיות לכך סיבה טובה. גילה היא סופרת מבוקשת ובוודאי אישה עסוקה. היא לא תשקיע שעה יקרה מזמנה עבור שיחה שניתן לערוך טלפונית.

יעל שכחה מטרדת חוסר סובלנותם של הבנקים כלפי משכנתאות מתאחרות, ומחשבותיה הופנו לשאלה הסקרנית: מה מסתתר כאן מאחורי ההזמנה הזו לשיחה? מה צופן הספר הזה שהכל כה סודי סביבו? מי העומד מאחוריו?

לפתע צלצל הטלפון. ראש הכולל היה על הקו. הוא הודיע לשלום שהתקשר במיוחד כדי לעדכן שהכל סודר והמלגה תיכנס מחר אל חשבון הבנק. שלום סגר את קלסר החשבונות, רגוע יותר, ויעל שבה אל הציור.

* * *

שיניה של יעל נקשו זו לזו בעודה נוקשת שוב ושוב על דלתה של גילה בליך. לרוע המזל, פעמון הדלת היה מקולקל. מן החלונות בחדר המדרגות יכלה לשמוע היטב את שריקותיה העזות של רוח הפרצים שנשבה בחוץ. היא התעטפה במעילה, מנסה להגן על עצמה מן הצינה. הרי הן קבעו במדויק את היום והשעה, כיצד יכול להיות שהיא אינה פותחת לה?!

מביתה של גילה בליך נשמעו קולות קדיחה. יעל קירבה את אוזנה אל הדלת. יש שם פועלים. הייתכן שהיא עזבה את הבית והותירה אותו לרשותם?! ומלבד זאת, לאן היא כבר יכולה לצאת במזג אוויר סוער שכזה?

מרוב תסכול, היא ערכה ניסיון אחרון ונקשה על הדלת בחוזקה. לפחות שהפועלים הללו ישמעו שיש כאן מישהו שדופק בדלת.

דלת הדירה הסמוכה הסתובבה על צירה.

איזו מן שכנה! יעל התקשתה להסיר את עיניה מהאישה המוזרה שניצבה מולה. מטפחת צבעונית קשורה עקום לראשה, סוודר מוכתם שידע ימים טובים יותר, חצאית קורדרוי מרופטת, גרביים ורודות ונעלי בית גדולות ממידתה. כזה שילוב ססגוני של פריטי לבוש לא תואמים, היא לא ראתה זמן רב. אך מה שהכי מוזר באישה הזו הוא המבט שלה. לא ממוקד. כאילו היא לא כאן. מי זו? אילו מן שכנות מוזרות יש לגילה בליך הזו?