"ואל מי תדמיוני ואשווה" – האם לקב"ה יש רצונות?

אביב שואל: "אני יודע שאלוקים הוא אינסופי ונצחי, ואין לו רצונות ומחשבות כאדם. הפילוסופים שללו מאלוקים את הרצון. אך בכל זאת, היהדות אומרת שיש לאלוקים רצון, הוא הרי ברא את כל העולם ברצונו, הכל מתקיים מרצונו, הוא רוצה אותנו ואוהב אותנו. אז האם יש לאלוקים רצון, או שהוא אדיש וחסר רצון כמו שטענו הפילוסופים?".

* * *

שלום אביב, ותודה על שאלתך.

ראשית חשוב להקדים ולהדגיש שאין לנו כל הבנה במושג האלוקות, שהרי אנו בני אדם החיים במציאות של חומר, ואלוקים הוא בורא היקום כולו, והמציאות הראשונה והנשגבת מכל מציאות. אפילו חלקיקים מזעריים בעולם החומר לא מצליחים גדולי המדענים להבין (מכניקת הקוונטים), קל וחומר לעסוק במושגים כמו הרצון האלוקי.

עם זאת, ודאי שיש מושג של רצון אלוקי, בלעדיו לא היה נברא העולם ולא היתה ניתנת תורה לישראל. הרצון האלוקי הוא מה שמניע את החומר, בזכותו כולנו קיימים בכל רגע ורגע כפי שנאמר בתפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

כדי לקבל קצה חוט על מושג הרצון, עלינו לבחון תחילה את המושגים והמילים שבהם אנו משתמשים בהגדרת השאלה. כלומר, עלינו להשיב תחילה – מהי המשמעות של המילה "רצון"? מדוע אנו בכלל "רוצים" משהו?

נהוג לייחס בימינו את כל הרצונות למוח. אך המוח התגלה כמכונה אוטומטית, המשדרת דחפים (פקודות) כמחשב, ומפעילה את האורגניזם על פיהם, כך שאין במח שום-דבר שיוכל לבאר את מושג הרצון.

הכל מבינים שמחשב אינו רוצה דבר. גם אם נתכנת מחשב לבצע פעולה מסויימת, ולאחר מכן נמנע ממנו את ביצועה של הפעולה – לא יתבטא בכך אף רצון של המחשב, ולא סבל של המחשב ממניעתו.

היות שהמחשב הוא רק מכונה, הרי שהוא פועל בדיוק כמו אבן שנזרקת על פי חוק המשיכה, פעולותיו מתבצעות על פי פקודה חסרת רצון. למרות שניתן לתכנת במחשב "דחפים" שיתגלמו בצורת פקודות, אנו בהחלט יודעים שהמחשב אינו רוצה ולא מרגיש דבר.

בשונה ממחשב – חתול ודאי רוצה דברים, וכך גם האדם. לכל בעלי החיים יש דחפים ורצונות. חתול ואדם הם מכונות מורכבות מאוד, אך הם אינם רק "מכונות". כי מלבד הדחף הפיזי לשרוד (שדורשת קיבתם מזון, שמונעים איבריהם מגע מן האש וכו') – יש בתוכם גם רצון עצמי ותחושתי שקיים מעבר לפעולה המכאנית של הגוף. בשונה ממחשב, בעלי החיים מרגישים רצון, צורך עצמי, וכמובן גם צער וסבל במניעתו. רצון זה נקרא בפי הקדמונים בשם "נפש".

"נפש" היא כינוי לכח רוחני פנימי בכל היצורים החיים, אשר מבדיל את החתול וגם האדם – מחפצים דוממים.

מבחינת ה"נפש" הבהמית – האדם והחתול דומים מאוד. לשניהם יש "כח רצון" שמגדיר את תחושתם הגופנית, ורצון זה מבטא כח חיים שנמצא מעבר למכונה של גופם ואותו מחשב-מוחי מתוחכם הנמצא בתוך ראשם.

יחד עם זאת –

האדם, בשונה מן החתול, קיבל לתוכו כח רוחני נוסף ונבדל, הנשמה. על האדם לבדו נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז').

הנשמה, בשונה מן הנפש הבהמית – שואפת ומתקשרת למושגים מופשטים ונעלים יותר מאכילה ושתייה.

הנשמה אינה מבטאת רק את התחושה העצמית (האגו), אלא את הרוחני והמופשט שמעבר לאני: שאיפות רוחניות, ערכים, צדק, מוסר, מילוי חובה, דרישת אמת, בחירה, הקרבה, אהבה - כל אלה מקורם בנשמה. כי הם אינם נובעים מתוך צורך למילוי רצון אנוכי בעולם החומר.

ברגע המוות שבה נפש האדם לאדמה כנפשם של יתר בעלי החיים, כפי שנאמר: "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), אולם הנשמה, מקורה בצלמו של אלוקים שנפח אותה, על כן היא שבה אל הבורא יתברך: "רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג', כ"א).

יצאנו למדים שהרצון, יש בו דרגות.

1. תחילה תיארנו מצב שאין בו רצון: המחשב מייצג רק "דחף", פקודה שאינה אלא פעולה מכאנית חסרת-תחושה ורצון עצמי. זהו דחף מכאני.

2. אחר כך תיארנו את הרצון הבסיסי של הנפש: לבעלי החיים ובני האדם יש מוחות שמתפקדים כמו מחשב (יש להם "דחפים" בדומה למחשב), רק שאליו מתווסף גם מושג הרצון, שהוא התחושה העצמית הגורמת  להם לחוש צורך או סבל כשהרצון נמנע. רצונה של הנפש יכול להתבטא רק ביצר אנוכי, שמקורו ועשייתו מסתכמים בעולם החומר. זהו הרצון הנפשי.

3. מעליהם נמצא הרצון הרוחני של הנשמה: זוהי יכולת רוחנית פלאית שיש באדם להתגבר על כל הדחפים, על האגו, על האנוכיות והטבע, ולבקש מושגים שהם מעבר לעולם החומרי, לשאוף להכיר ולדעת את אלוקים, ולאהבו אהבת אמת. זהו הרצון הנשמתי.

באופן דומה, נוכל לראות שגם בשכל יש דרגות: יש שכל של נמלה, שכל של חתול, שכל של אדם, ולהבדיל אינסוף הבדלות, שכלו האינסופי של אלוקים שברא את העולם.

כך גם ברצון ישנן דרגות – יש דחף מכאני של מחשב, יש גירוי של נמלה, יש תאווה נפשית של חתול, יש רצון רוחני לאדם. ולהבדיל אינסוף הבדלות, הרצון האלוקי הנשגב מכל רצון אחר. אלוקים הוא נותן הנשמה, והוא נפח אותה באדם ע"פ צלמו.

בתנ"ך נוכל למצוא פסוקים רבים שנועדו להרחיק מהא-ל את הגשמות, המלמדים ששכלו ורצונו של אלוקים נעלים וגבוהים עד אין-שיעור לעומת מושגיו של האדם: "כי גבהו שמים מארץ – כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיהו נ"ה, ט')

שימו לב למילה "גבהו". גבהו – אין פירושו שלילת המחשבה והרצון מאלוקים, אלא תיאורם של המושגים הללו כגבוהים ונפלאים לאין-שיעור אצל אלוקים, עד שלא ניתן להשוותם כלל למחשבה והרצון הפחותים והמוגבלים של האדם.

הפילוסופיה ניסתה לשלול את הרצון מאלוקים, אך באותה מידה היתה גם אמורה לשלול את מושג השכל. היהדות, לעומת זאת, מלמדת אותנו שיש לאלוקים רצון, אך רצון זה גבוה ונשגב בבורא עד אין גבול, ואין אדם שיכול לתארו.

"ואל-מי תדמיוני, ואשווה?... שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו פרק מ', כ"ה). נאמר שלא ניתן לדמות ולהשוות את הא-ל לאף בריה, כי רצונו ומחשבתו של הא-ל נשגבים מרצונה ומחשבתה של כל בריה ביקום.

נאמר פעמים רבות בתנ"ך: "מי כמוך באלים, ה', מי כמוך נאדר בקודש"  (שמות פרק ט"ו, י"א). שימו לב למילה "כמוך". הפסוקים לא באו לשלול את המחשבה והרצון מאלוקים, אלא מגביהים ומרחיקים מושגים אלה מעל ומעבר לכל מחשבה אנושית ודמיון מוכר במציאותנו. אין כמוהו. אין כמו הרצון האלוקי ואין כמו השכל האלוקי. אין כאן שלילה של הרצון, אלא הרחקה ורוממות ממושגנו האנושיים.

הפילוסופים חשבו שאלוקים לא יכול לאהוב, כי הוא נשגב ממושג "אנושי" כמו אהבה. אך הם לא העלו בדעתם את האפשרות למציאותה של אהבה גבוהה עד אינסוף מן האהבה האנושית, מן הרצון האנושי, ומן השכל האנושי. זו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה תלויה בחומר, ואינה תלויה בזמן, דהיינו – אפילו אינה תלויה בקיומו הפיזי של האדם. פירוש הדבר שהא-ל רצה להטיב לאדם ולאוהבו אפילו לפני שברא אותו במציאות. אהבה כזו לא העלו בדעתם.

הפילוסופים חשבו שבכוחם להגדיר את אלוקים, ולא הבחינו שהם מגבילים אותו בדמיונם אף יותר מן אדם, כי בעצם הציבו לו גבולות רוחניים, בחושבם כי הא-ל אינו יכול לרצות, אינו יכול לחשוב, אינו יכול לאהוב או להשגיח, כדעת אריסטו וכדו'. אך לא הבחינו הפילוסופים שהנסיון לשלול את המושגים הללו מאלוקים היא טענה דמיונית להגבלה של הכל-יכול, וכיצד יחשוב הפילוסוף להגביל את אלוקים במחשבתו? וכי תודעתו או השגחתו של הא-ל יהיו מוגבלים?

"ה' הוא הא-לוהים" – לא נאמר רק לעובד האלילים, הוא נאמר גם לפילוסוף.

כמו כן, צריך לשאול את הפילוסוף: כיצד ייתן הבורא בנבראיו את מה שאין לו כלל?

אילו היה הא-ל דומה ל"מחשב" חסר רצון, אזי כיצד יברא נבראים בעלי כח רצון ובעלי נשמה?

עובדה שאפילו לחתול יש נפש, והא-ל הוא שנתן לחתול את הנפש הזאת,

עובדה שלאדם יש נשמה, והא-ל הוא שנתן לאדם את הנשמה הזו,

האם אין פירוש הדבר שהא-ל עצמו הוא בעל יכולת רוחנית הגבוהה מכל נפש – מכל נשמה – ומכל רצון?

צא ולמד שהא-ל יתברך הנו בעל התודעה הגבוהה ביותר שיש במציאות, כי ממנו נובעים כל המושגים הרוחניים, כל התודעות וכל הרצונות כולם.

אמרו חז"ל (מסכת ברכות, דף י', ע"א):

"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף,

מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה – אף נשמה רואה ואינה נראית.

מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו – אף נשמה זנה את כל הגוף,

מה הקדוש ברוך הוא טהור – אף נשמה טהורה,

מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים – אף נשמה יושבת בחדרי חדרים".

ישנם אנשים בעולמנו שמרחיקים עצמם מאלוקים על ידי שימוש בכינויים כמו "כח עליון". הם אינם מבינים שאלוקים קרוב אליהם מאוד: "בינו בערים בעם וכסילים מתי תשכילו, הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יצר עין הלא יביט? היוסר גויים הלא יוכיח? המלמד לאדם דעת, ה' יודע מחשבות אדם..." (תהילים צ"ד, ח').

וזה הוא מקרא מפורש:

"ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז).

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). וביאר הרמב"ן: "הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו".

צא ולמד שהא-ל חכם, והא-ל רוצה, והא-ל אוהב, אלא שחכמתו רצונו ואהבתו נעלים וגבוהים ונשגבים מכל מה שחתול, ואפילו אדם, מסוגלים להבין.

כפי שגבה שכלו של הא-ל משכלו של אדם מרחק שמים מארץ, כן גבה רצונו מרצוננו, ואהבתו מאהבתנו. הרצון האלוקי ניצב מעל ומעבר לכל רצון אנושי.