אז למה בעצם אין לי טלפון חכם?

לא מזמן, פוסט ברשתות החברתיות באנגלית הפך ויראלי. הפוסט הכיל תצלום של שלט שנתלה בכניסה לפעוטון אמריקאי במדינת טקסס. "הורים, אתם אוספים עכשיו את הילד שלכם – עזבו את הטלפון!!" נכתב שם. "ראינו ילדים מנסים להגיש להורים עבודה שהם עשו, וההורים בטלפון. שמענו ילד קורא 'אמא, אמא, אמא' ואמא שלו שקועה בטלפון במקום בילד שלה. זה מחריד".

השלט שנתלה בפעוטון בטקסס

הפוסט הזה, שזכה ליותר ממיליון שיתופים, הוא מבחינתי תמצית הסיבה שבגללה אין לי – ובעזרת השם לא יהיה לי – טלפון חכם.

כן, בציבור החרדי שאלת הטלפונים החכמים הפכה כבר מזמן משאלה תרבותית למשהו שמככב בדיונים הלכתיים. עדיין, גם שם יש טלפונים חכמים 'כשרים'. וגם טלפון כזה אני לא רוצה. הטלפון המיושן שלי יכול לעשות רק דבר אחד: להוציא ולקבל שיחות. אה, ולשמש גם כשעון מעורר. זהו זה.

אין לי פוביה מטכנולוגיה ואני לא סובלת מנוסטלגיית-יתר אל העבר. אני לא מאזינה למוזיקה בדיסקמן ולא מקלידה על מכונת כתיבה. אבל בכל מה שקשור לטלפונים, ברור לי שכל התקדמות שלהם, היא למעשה נסיגה לאחור. לא של הטכנולוגיה – של המין האנושי.

'אבל יש לך מחשב!' אני שומעת לא פעם את הטענה. 'מה כבר ההבדל?'

ובכן, הנה כמה הבדלים: כשאני סוגרת את המחשב הנייד שלי, אני לא מקבלת איתותים מסיחי דעת על הודעות חדשות. כשאני הולכת לחדר אחר, אני לא סוחבת את המחשב איתי. כשאני הולכת להוציא את הילדים מהגן או לוקחת אותם לטיול, המחשב לא חושב להצטרף אלינו. כשאנחנו מתכרבלים ביחד לספר סיפור, המחשב לא יושב איתנו.

לא שמחשבים בפני עצמם אינם הסחת דעת. במיוחד להורים שעובדים מהבית כמוני, קשה לעיתים להפריד בין זמני העבודה והזמנים המוקדשים לבית ולילדים. עדיין, מחשב רגיל אינו קומפקטי ונוח לנשיאה מספיק בכדי שנצרף אותו לכל פעילות שלנו. מה שאי אפשר לומר, למרבה הצער, על הטלפונים החכמים.

במקום שאני גרה, ההחלטה שלי אינה חריגה. רוב ההורים סביבי מבלים עם ילדיהם בחוץ כשהם ממוקדים בילד, לא בטלפון. כן, לפעמים עונים לצלצולו של המכשיר – אבל מספר השיחות שמקבלים בימינו בטל בשישים ביחס לשאר הסחות הדעת שטלפון חכם מזמן. אבל אני יודעת שאני חיה בבועה. במפגש חברות לא מזמן הייתי עדה לדיון סוער: האם זה לגיטימי ששמרטפית תתעסק בווטסאפ כל הזמן, ותעסיק את הילדים בכך שתראה להם סרטונים בסמארטפון שלה? הדעה הרווחת הייתה שכן, זה לגיטימי. "אפשר לחשוב שאת עושה אחרת כשאת עם הילדים", הפטירה חברה אחת כלפי מישהי שהביעה דעה מנוגדת. "למה לבייביסיטר אסור מה שלך מותר?" באותה הזדמנות גם גיליתי שהיום 'אין ברירה' אלא לקנות לילדים בבית ספר יסודי טלפון חכם: 'כי אחרת הם יהיו מנותקים לגמרי מהמתרחש בכיתה'. המתרחש בכיתה, מסתבר, מתרחש איכשהו רק בתוך הטלפונים. עולם הפוך.

תאמינו לי: גם אני מבינה את האטרקטיביות של טלפון חכם. פעמים רבות, כשאני קובעת שיחות עם מרואיינים, הם נדהמים לגלות שלא, הם לא יכולים לשלוח לי הודעות בווטסאפ. למעשה, אי אפשר אפילו לשלוח לי SMS. לא נותרת להם ברירה אלא לנער מאבק טכנולוגיה מיושנת ולשלוח לי...אימייל. לא פעם גם נוכחתי בנסיעות עד כמה הוויז הוא עזר מדהים, או כיצד היכולת לשמור על קשר עם העבודה בעת נסיעה ארוכה יכולה בהחלט להקל על החיים.

ועם זאת, אני לא מתפתה. החיים שלי אולי קצת יותר מסורבלים בגלל היעדרו של הטלפון הנייד, אבל בעיני – הם הרבה יותר בריאים. כפי שמעידים מחקרים חברתיים, כולל אלה של האנתרופולוג הישראלי תמיר ליאון, הטלפונים החכמים אולי הפכו אותנו יותר מחוברים לעולם הווירטואלי - אבל הם בעיקר ניתקו אותנו, באופן עגום, מעצמנו ומהאנשים הקרובים לנו.