לבוס הגדול, אני מגישה לך מכתב התפטרות

אחרי תקופה ארוכה וקשה,

התלבטויות אינספור ורגשות לא פשוטים.

היום החלטתי,

זהו,

אני מתפטרת...

ניסחתי מייל ארוך, מפורט ומנומק היטב,

כתבתי תודה על האמון שנתן בי.

כתבתי תודה על תקופה יפה שהיתה.

ואז כתבתי את זה –

"אני מתפטרת"!

יש אולי הרבה סיבות אך העיקריות הן

אני חלשה, אין לי כח לבצע את המשימות המוטלות עלי.

אין לי חשק,

אין לי כישרון,

אני לא מתאימה לתפקיד – הוא גדול עלי!

זו עבודה לכישרוניים ומוצלחים ממני!

בוס יקר,

תמצא מישהיא יותר ראויה ממני,

אדרבה היא תתן לך תפוקה יותר טובה בעד אותה משכורת...

אבל הבוס לא מוכן לקבל את ההתפטרות שלי,

זה נראה שהוא מתעלם מהמכתב

ופשוט ממשיך לשלוח לי –

משימות/מיילים/אנשים/מצבים/סיטואציות

שמצריכות ממני להמשיך ולעבוד...

 לא יודעת למה,

אבל הוא –

מאמין בי משום מה יותר ממה שאני מאמינה בעצמי....

אין לי כח – אני צורחת אליו.

ובכלל כבר נמאס לי!

נכון, זה לא קל הוא אומר.

זה גדול עלי, אני טוענת –

רק אני יודע מהם כישוריך האמיתיים, הוא עונה.

זהו, אני מתפטרת – אני זועקת, והוא מסתכל עלי במבט מרחם,

שולח זריקת עידוד ורגע אחרי זה ממשיך לבקש תפוקה ועמידה ביעדים ומשימות.

ואז,

אחרי חלופה של כמה מיילים כאילו

שאני מתפטרת והוא שולח משימות.

אני מבינה,

אין לי ברירה,

אני חייבת לעבוד, חייבת להתמודד,

הוא פשוט לא נותן לי להתפטר.

חייבת להמשיך ולעשות את הטוב ביותר שלי.

ואז אני פתאום מתחילה להאמין

שיש לי הכח!

שאני מסוגלת ויכולה!

זה לא גדול עלי, התפקיד, אלא שהוא מכיר אותי יותר ממה שאני מכירה את עצמי.

והתפקיד הזה תפור בדיוק לפי מידותי !!!

ואז מבליחה בי הכרה מהירה כברק –

רגע,

אין לך כח – תבקשי ממנו!

אין לך חשק או מוטיבציה – בקשי ממנו! "תן לי כח".

אין לך מוטיבציה, בקשי ממנו, קשה לך – דברי איתו, "תן בי חשק, שמחה ורצון".

אני בוכה וצועקת, שמחה וצוחקת, דומעת ומתחננת...

ואז עולות ומיטשטשות מול עיני הדומעות

המילים האלמותיות

 "ממך אליך אברח".

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.