"באמצע הריקודים במועדון, הציצית שלי הייתה מבצבצת החוצה ומבלבלת אותי"

כשחיים הכהן-גרבר  (רווק שעשה עליה לאחרונה לישראל) התוודע לראשונה ליהדות, בהיותו בן 10 בלבד - היה לו ברור ש"זה הדבר האמיתי". זה התחיל כשחבר טוב שנהג להתארח בישיבה מסוימת, הציע לו להצטרף אליו לשבת האירוח, והמשיך דרך שבתות נוספות.

העוצמות של השבת ההיא, התפילות, השירה ושיעור התורה שלמד, הצליחו להשאיר בו חותם חזק ביותר, עד כדי כך שכבר אז הבין ללא כל ספק - שזוהי הדרך שהוא רוצה ללכת בה. "אחרי כמה שבתות כאלה, ידעתי שלבית הספר החילוני אני כבר לא חוזר ויהי מה", משחזר הכהן-גרבר בן ה-40, עובד מחלקת חו"ל בארגון הידברות.

"כמובן שאז עוד לא ידעתי להגדיר את מה שאני חושב או מרגיש", מספר הכהן-גרבר. "אבל הייתי מאוד עיקש בדעתי, וכל השכנועים של ההורים והמורים – לא הועילו. כולם ניסו לשכנע אותי שאני צעיר מדי בכדי לדעת מה טוב לי וריחמו עליי. חשבו שבישיבה 'שטפו לי את המוח', וניצלו את התמימות שלי, אבל אני ידעתי את האמת".

אותה אמת הייתה מתיקות על לשונו, אולם עבור אחרים – היא התקבלה כבשורת איוב ממש. "אבל ככל שהתנגדו לי יותר, כך התעקשתי יותר. עשיתי חרם על בית הספר החילוני, ובכל פעם שהחזירו אותי, ברחתי לישיבה. כשהבינו שיש להם עסק עם עקשן כפרד, אמרו לי: 'טוב. אנחנו מוכנים שתלך ללמוד בישיבה'".

וכך היה. הכהן-גרבר למד בישיבה כשנה, והתחזק ביתר שאת. לאחר מכן עבר לבית ספר דתי הסמוך לביתו, שם למד במשך שנתיים, עד כיתה ז'. בכיתה ח' עבר למסגרת נוספת, ושם התחילו העניינים להסתבך. "באותה תקופה הקיפו אותי אנשים לא נכונים, שבמקום לחזק אותי בעבודת השם ויראתו, גרמו לי להתרחק ואפילו הצליחו להשניא עליי את המצוות".

משם לירידה רוחנית טוטאלית – הדרך הייתה קצרה, ובגיל 15 מצא עצמו חיים מחוץ למסגרת. "באותו שלב הדת כבר הייתה מאוסה בעיניי, וחיפשתי דרכים להתרחק ממנה הכי רחוק שאפשר. ומכיוון שלא מצאתי עצמי בשום מסגרת אחרת, החלטתי שאין לי מה להפסיד וטסתי לאבא שלי, שמתגורר בארצות הברית".

 

"נבחנתי לפאבליק סקול בתקווה שלא יקבלו אותי. לצערי, הם דווקא כן קיבלו"

המעבר מהמנטליות הישראלית למנטליות האמריקנית היה קושי בפני עצמו – אך הכהן-גרבר התגבר עליו ללא חת, ועד מהרה מצא עצמו במרכז העניינים. תחילה חשב לפרוש לחלוטין מבית הספר וללמוד מקצוע כלשהו, אך אביו התעקש על הלימודים ועשה איתו 'עסק'. "הוא ביקש שאגש לבחינות הקבלה ל'פאבליק סקול' והבטיח שאם לא אתקבל, יסדר לי קורס במכונאות. ניגשתי לבחינות בתקווה שלא יקבלו אותי, אך לצערי הרב – הם דווקא כן קיבלו. נכנסתי ללמוד בכיתת ESL - שפירושה 'אנגלית כשפה שנייה', שכל התלמידים בה היו מהגרים מארצות שונות. למדנו אנגלית בצורה מאוד אינטנסיבית במשך שנתיים".

גם שם נחל הכהן-גרבר הצלחה והשתלב בצורה פנומנלית בין חברים משכבות שונות. אופיו החברותי והנוח, ויכולתו להסתדר בכל מקום - הצליחו להקסים חברים משכבות שונות, שנמשכו אליו כמו נחיל דבורים לדבש.  בשלב מסוים הפך למנהיג שעמד בראש פעילויות חברתיות רבות, ונחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בבית הספר.

כשסיים את חוק לימודיו התיכוניים (בהצטיינות כמובן) פנה ללימודים אקדמיים בפקולטה למדעי המחשב בברוקלין קולג', והתערה בצורה מופלאה בחיי החברה. "באוניברסיטה באמריקה יש דבר כזה שנקרא 'מועדון אחים' – גוף סטודנטיאלי שמארגן מסיבות, טיולים, כנסים, מפגשים חברתיים ועוד. זה מאוד פופולארי, וקיים בכל אוניברסיטה או קולג'".

כבר בשנת הלימודים הראשונה שלו, הפך הכהן-גרבר ליו"ר פעילויות-חברתיות והדי ג'יי הרשמי של המועדון, בשנה השנייה הפך לגזבר ואילו בשנה השלישית – הוכתר לנשיא הרשמי של המועדון. "רק כדי לסבר את האוזן, בהווי החברתי של הסטודנטים, זה אחד התפקידים הכי נחשקים שיש. להיות נשיא המועדון זה אומר לעשות את הדברים הכי משוגעים, לזכות בכבוד ויוקרה ובעצם להיות ה'מסמר' שהכל סובב סביבו".

אך הכהן-גרבר לא הסתפק בזה, ומלבד ההישגים החברתיים – החל באותה תקופה לממש את אחת השאיפות הגדולות שלו, והחל לעבוד בניהול אגף ה-IT של אחת החברות המוכרות ביותר לסחר במטבע חוץ, ב'וול סטריט'. "היום זו חברה בעלת שם בינלאומי, שיש לה שלוחה בערך בכל חור בעולם", מספר הכהן-גרבר. "הייתי די צעיר כשהתחלתי לעבוד שם, ובמקביל היו לי גם עסקאות של תיקוני מחשב מהצד כך שהרווחתי המון כסף".

 

נס ההצלה בנפילת מגדל התאומים: "באורח נסי, באותו יום איחרתי לעבודה"

לכאורה היה לו אז הכל: כסף, חברים, הצלחה ולא מעט חלומות שהתגשמו. אך משהו בפנים, עדיין צבט, עדיין חסר והרגיש לא שלם. "בתור מי שחווה וראה הרבה דברים, אפשר להגיד שמיציתי את חיי ההוללות כבר בגיל 24. העולם הזה, על כל פיתוייו ומאווייו, כבר לא עשה לי את זה. כל גחמה שעלתה בי ושזכיתי לממש, הייתה טובה בדיוק לשבוע-שבועיים – ולאחריה הגיעה ריקנות גדולה. החיים אז די התחילו לשעמם אותי. שם התחלתי לשאול את עצמי שאלות על התכלית של כל זה".

אך אותן שאלות קיומיות, מטרידות ככל שיהיו – עדיין לא גרמו לו לקחת את ה'מושכות' לידיו, ולעשות מעשה שיוביל למציאת התשובות. מים רבים עברו בנהר עד שהיה מסוגל להודות בחיסרון שחש, ולפצוח במסע החיפוש המחודש לקראת האמת.

 

מה היה מקומו של הקב"ה בחייך באותה תקופה? האם דיברת אליו, שיתפת אותו במה שעובר עליך?

"ודאי. למרות הריחוק לכאורה שהיה בינינו במשך שנים, הקשר עם הקב"ה תמיד היה. מאז ומתמיד חיפשתי אמת, ותמיד גם ידעתי שאני לא בכיוון הנכון. ידעתי שחטאתי והחטאתי את הרבים, תמיד הייתי מדבר עם ה' וביקשתי שירחם עליי וידריך אותי למקום הנכון - לתיקון, לתכלית".

מתי החיפוש האישי-פנימי הוביל לחיפוש מעשי?

"אפשר לומר שזה קרה קצת אחרי נס מאוד מכונן שהיה לי, בזמן נפילת מגדלי התאומים. דווקא באותו יום, הגעתי באיחור משמעותי לעבודה ב'וול סטריט', ואחרי שהבנתי את ממדי האסון - לא יכולתי להפסיק לחשוב על החסד שהקב"ה עשה איתי". זה היה אחד הטריגרים שהובילו אותו לרחרח בסמינר 'ערכים' אחר תשובות לשאלות שהיו לו.

וקיבלת אותן?

"בהחלט, אבל לא מיד. הייתי צריך לעבור מסלול ארוך ומפרך, כדי להכין כלי קיבול ראויים".

הקב"ה, שראה את הכמיהה הפנימית שלו לרוחניות, ואת הזעקה לתכלית שבשבילה נברא – עשה שבדיוק באותה תקופה, חבר מחוג החברים הקרוב שלו – חזר בתשובה. "אותו חבר נהג להזמין אותי אליו הביתה לסעודות שבת, וידע איך לדבר אליי ואיך 'לקנות' אותי במילים. הוא היה אומר לי: 'לפחות תאכל לפני שאתה יוצא למועדון, שלא תשתה ותרקוד על בטן ריקה', וכך היה".

 

"במועדון, כשהציצית בצבצה מתחת לבגדים - בכיתי ושאלתי את עצמי: 'מה אני עושה כאן?"

ומה שלא לשמה – בא לשמה. מסעודות השבת החל לפקוד את בית הכנסת ומשם, לאט לאט, הגיע גם תורם של שיעורי התורה. "מי שהשפיע עליי ביותר בתקופה ההיא היו הרב מאיר בן שבת,הרב יוסף מזרחי והרב אברהם הלוי – שכיהן כרב קהילה בשכונה שבה גרתי, מיל-בייסן. כולם דיברו אל הלב שלי, וכולם חיזקו אותי בדרך זו או אחרת. בשלב מסוים אפילו לקחתי על עצמי ציצית,  אבל עדיין לא הייתי מסוגל לוותר על העולם המוכר שלי ולהפסיק עם היציאות למועדונים".

ואיך הרגשת עם זה?

"זו הייתה סתירה פנימית נוראית, שיצרה בלבול תהומי בתוכי. במועדון, כשהציצית הייתה מבצבצת מתוך הבגדים באמצע הריקודים, הנשמה שלי הייתה בוכה בדמעות שליש וזועקת לי: 'מה אתה עושה כאן'. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה דחק אותי לפינות הכי אפלות בעצמי, ודרש שאקבל החלטה חד סטרית לאיזה כיוון אני רוצה ללכת".

אז הוא החליט לשמור שבת. "ניסיתי לשמור שתי שבתות, וזה היה בשבילי גיהינום – בעיקר בגלל העובדה שהייתי מכור לטלוויזיה, ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. כך שעם כל הרצון הטוב לדבוק בקבלה שלי, במשך חודשיים שלמים 'שמרתי שבת' עם טלוויזיה דלוקה ברקע, שאותה כיוונתי על הערוץ המועדף לפני כניסת השבת".

מה ששינה את המצב הזה הוא שבת שהסכים להתארח בה בישיבה לבעלי תשובה במונסי, יחד עם חבריו הטובים. הוא היה אז בחור בן 26, עם המון קושיות שנותרו ללא מענה מניח את הדעת - על התורה, על התכלית שלשמה נברא, ועל החיים. "הגעתי לשם כמו שאני – בלי כיפה, ועם תחושה שאין אף אדם עלי אדמות, שיוכל לענות על השאלות שלי ולשכנע אותי 'ללכת על כל הקופה'. היות ובאוניברסיטה למדתי גם מדעים, השאלות שלי היו מאוד מעמיקות ומתוחכמות, ולא חשבתי שיש מי שיכול ליישב הכל בצורה מקיפה, עמוקה, חדה ואמיתית. היום אני מודה שטעיתי".

למה?

"כי זה היה לפני שפגשתי את הרב יעקב בכרך, ראש הישיבה לבעלי תשובה במונסי. הוא היה השליח הטוב שנשלח משמיים עבורי, והיחידי שלא רק ענה לי על כל השאלות המדעיות שהיו לי, אלא גם הקשה לי קושיות נוספות שלא חשבתי עליהן והקסים אותי בידיעות התורה על המדע. הפגישה איתו הייתה מאוד מכוננת, וזו הסיבה שגרמה לי לפקוד את הישיבה מדי שבוע בשבוע, כדי לחוות עוד ועוד שבתות מעצימות שכאלה".

 

"בסוף האמת יוצאת לאור, וכולם מגלים אותה. אז יפה שעה אחת קודם"

כמה חודשים לאחר מכן, הזמין אותו הרב בכרך לשבוע בישיבה. "אחרי השבוע הזה, כבר היה לי ברור שאני לא מסוגל לחזור לברוקלין, עזבתי הכל ונכנסתי ללמוד בישיבה". שלוש שנים שקד הכהן-גרבר על הלימוד, וספג אל קירבו את ערכי היהדות ומכמניה אך לרגע לא שכח להשקיע את מרצו וכוחותיו, גם בפן החברתי שכל כך אהב.

במשך שנים ארגן הכהן-גרבר פעילויות חווייתיות לילדים ולנוער של קהילת מיל בייסן בברוקלין, וברבות הזמן אף היווה נדבך חשוב בחייהם. פעילות זו כללה מניין לצעירים, שיעורי תורה שהותאמו לרמתם הרוחנית של הילדים והנערים, טיולים, שבתונים והגרלות נושאות פרסים. "הרב הלוי הוא זה שהוציא את היכולות הללו שבי מהכוח לפועל, ועודד אותי לעסוק בפעילות הייחודית הזו", מודה הכהן-גרבר. "תמיד הייתי מנהיג באופיי, ותמיד ידעתי כיצד להשפיע בצורה אופטימלית על בנאדם - אבל בעזרת הרב הלוי למדתי לחדד את האומנות הזו וברוך השם לעזור להרבה חבר'ה, שחלקם כבר נשואים כיום. עד היום, כל אחד מהחבר'ה האלה שהיו תלמידים שלי, הוא כמו אחי הקטן. ועד היום פונים אליי בשאלות שהם לא היו מעזים לשאול אף אחד אחר".

וזה קורה לדבריו, משום שכחלק מהאומנות הזו – למד לייעץ מתוך מקום של חוסר שיפוטיות ואמפתיה מוחלטת – אחד הכלים היותר חשובים בעבודת הקירוב, לדידו. "הכלי הזה מורגש בעיקר בעבודה עם חבר'ה צעירים שירדו מהדרך. הסביבה הקרובה שלהם נוטה לא פעם לשפוט אותם ולחשוב עליהם דברים לא טובים. ונער שחושבים עליו דברים לא טובים, ינסה להוכיח את זה כי כבר אין לו מה להפסיד. הרי אף אחד לא מאמין בטוב שלו, אז למה שיחלוק דברים וישתף בחוויות שהוא עובר? החבר'ה שפונים אליי יודעים שכשאני מייעץ, זה אך ורק מתוך מקום של הבנה, אמפתיה ודאגה כנה. גם אם אותו אדם נכשל בעבירה חמורה, הדרך היא לשדר לו בצורה נבונה ומכבדת, שמה שהוא עושה לא מתאים לאדם החכם והמדהים שהוא. כשהביקורת באה ממקום כזה, היא אף פעם לא נופלת על אוזניים ערלות".

לסיום, מה היית אומר לאדם שהדבר היחידי שמפריד בינו לבין עשיית תשובה אמיתית – הן שאלות קיומיות 'מטרידות', מהסוג שאתה שאלת את עצמך?

"יש כמה דברים שעשויים להפריד, ואנסה למנות אותם אחד אחד: ראשית זה טמון בקושי של כולנו בעצם, להיכנע ולהגיד 'טעיתי'. כדי להיכנס לעולם התשובה והאמת, צריך להיפטר מהשקר שחייתי בו עד עכשיו. אבל באופן טבעי, זה אחד הדברים שהכי קשה לאדם לעשות, ולא משנה עד כמה הוא איש אמת, שמחפש אמת ורוצה לחיות על פיה.

"דבר שני, אני חושב שאחת המניעות הגדולות ביותר בעניין הזה הוא הפחד לאבד את ה'אני' שלנו. כי ברגע שאנחנו מתקרבים להשם, הסביבה מצפה מאיתנו להתלבש אחרת, להתנהג אחרת ולעשות דברים אחרים ממה שהורגלנו אליהם עד היום. במידה מסוימת, אפשר לומר שזה דורש מאיתנו להתנשל מה'אני' שהכרנו עד היום, לוותר על ההרגלים, התאוות והדעות שהיוו את הבסיס למי שחשבנו שאנחנו.

"משל מאוד יפה ששמעתי פעם מהרב אלי מנסור בנושא הוא שברגע שאדם נמצא מחוץ לים ונותנים לו לשאת גלון ענק של מים – יהיה לו קשה לעשות זאת, היות והמים הם מחוצה לו. הוא לא מרגיש שייכות אליהם. אולם, אם אותו אדם יטבול בתוך האוקיינוס – גם אם יעברו על גבו מיליוני גלונים של מים, הוא לא ירגיש את הקושי. זה בכלל לא יהיה כבד בעיניו. מדוע? כי הוא כבר נמצא בתוך זה. והאנלוגיה מובנת: כשאתה נמצא מחוץ לעולם התורה והמצוות ומסתכל על הכל מבחוץ – הכל נראה לך כבד וקשה. אבל לא כך כשאתה נכנס כבר פנימה, ולומד את המהות שמאחורי הדברים. אז אתה פתאום מגלה את המתיקות, וזה כבר בכלל לא כבד עליך לקבל על עצמך עול מלכות שמיים.

"אז אתה גם מבין שאתה בכלל לא מאבד את הזהות שלך, אלא מגלה את הזהות האמיתית – זו שנקברה והוסתרה מעיניך, כשהיית שקוע בשקר. כי כל עוד אתה חי בשקר, אתה עוד לא התחלת לגלות את ה'אני' האמיתי שלך – על מידותיו, תכונותיו ומי שהוא באמת. כשאתה מתקרב לאמת, אתה זוכה לטעום וליהנות מתענוגים רוחניים שאין אותם בעולם החילוני כדוגמת שבת, שמירת נגיעה ולימוד תורה. זו קורת רוח שאי אפשר לתאר, צריך פשוט לחוות. ואדם שנמצא מבחוץ, לא זוכה להבין מה זה עד שהוא נמצא שם באמת.

"כך שבתור אדם שאוהב מדע, למד מדע ואף חקר אותו לעומקו – אני יכול להגיד לכם שנוכחתי לדעת שהתורה מספקת תשובות, ויודעת על המדע הרבה יותר ממה שחשבתי שהיא יודעת. ולא רק עליו כי אם גם על תחומי חיים אחרים, רבים ומגוונים כמו פסיכולוגיה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה ועוד. לכן, כל יהודי שיש לו קושיות, חשוב שלא יתבייש לחפש את התשובות עליהן. היום לא חסרים מאגרי מידע עצומים כמו הידברות, שיספקו לך את כל התשובות. פשוט צריך להיות אמיצים, ולא לפחד לגלות את האמת. כי בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה – האמת יוצאת לאור ומתגלה, גם אם זה אחרי 120 שנה. אז לא חבל על הזמן? צא וחפש את התשובות, ויפה שעה אחת קודם".