פורים בבית אבי – חג פורים אמיתי! מנוחה פוקס בטור אפוף געגועים

בבית צר גרנו בהיותי ילדה, גם המעות לא היו בשפע, בלשון המעטה, ובכל זאת, היו הורי אוספים לפני כן פרוטה לפרוטה כדי לשמח את העניים ואת תלמידי החכמים שהיו מגיעים לביתנו.

ביום פורים עצמו, לאחר קריאת המגילה, התחפשנו כולנו, הילדים, בתחפושות שהיו בביתנו. היו אלו תחפושות שעברו אלינו בירושה מבני דודים רחוקים, וכך גם נראו.

לא ציפינו כלל ליותר מכך, היה ברור שאלו התחפושות המלהיבות ביותר.

אבא היה מתבדח עם כל ילד על התחפושת שלו ונותן להבין שמה שיש זה הטוב ביותר שיכול להיות.

 אינני זוכרת שאי פעם התלוננו על התחפושת ורצינו אחרת. תמיד הרגשנו ברי מזל.

פורים בבית אבא, רבי אלעזר שמואל ברנדויין זצ"ל, היה פורים שכולם יכולים רק לחלום עליו.

היום התחיל בקריאת המגילה בליל פורים, בבית הכנסת של אבא (בו היה אבא רב אוהב ורחום) אחי קרא את המגילה. אחר כך חזרנו כולנו, כל המשפחה, לבית ההורים.

במשך הלילה היה אבא שוקד על תלמודו, מחשש שביום הפורים בחורי הישיבות שותים עד שוכרה, וגם יוצאים לאסוף כספים לישיבות, ואולי יהיה חסרון למוד תורה בעולם.

אימא הייתה עומדת במטבח, ומוסיפה עוד ועוד תבשילים לכל אלו שבישלה לסעודת הפורים.

בין לבין היו נשמעות דפיקות על הדלת. מראש ידעו הורי שיהיו אלו אנשים עניים ונזקקים, או בשנים מאוחרות יותר, בחורי ישיבות שייכנסו, ירקדו ויבקשו תרומה לישיבתם.

כל אדם שנכנס, ולא משנה מיהו, היה מכובד בישיבה לצד אבא. אבא היה יושב עם האורחים, נותן לכל אחד מהם תשומת לב ייחודית, מדבר עמם בדברי תורה הקשורים ליום הקדוש, שואל איזו שאלה עסיסית במיוחד מתוך המגילה. כשענה תשובה אותו אורח - בין אם הייתה נכונה ובין אם לאו, היה אבא מגיש לו מטבע, ללא קשר לתרומה שנתן אחר כך.

 יחד עם זאת היה אבא קורא לאימא שהייתה במטבח, ומבקש להגיש לאורח 'משהו טוב'.

ה'משהו הטוב' שלו אבא התכוון, הייתה צלחת גדושה באוכל מבושל ומזין. אבא היה מפחד תמיד  שלאותו אדם נצרך לא יהיה באותו היום אוכל ממשי ומספק. לכן דאג לו שיאכל.

בשנים המאוחרות יותר, שבהן התחילו להגיע בחורי ישיבות לאסוף כספים לישיבותיהם, הוא היה חושש תמיד שבחורי הישיבות הללו לא יזכו ביום זה למאכלים בריאים ומזינים ויאכלו בדרכם ממתקים, לכן היה ממש חשוב לו שיאכלו וישתו משהו טוב.

אימא אהבה לקיים את רצונו של אבא. גם היא, שתהיה בריאה, אהבה לראות שאוכלים ונהנים מיגיע כפיה.

בבית צר גרנו בהיותי ילדה, גם המעות לא היו בשפע, בלשון המעטה, ובכל זאת, היו הורי אוספים לפני כן פרוטה לפרוטה כדי לשמח את העניים ואת תלמידי החכמים שהיו מגיעים לביתנו.

ביום פורים עצמו, לאחר קריאת המגילה, התחפשנו כולנו, הילדים, בתחפושות שהיו בביתנו. היו אלו תחפושות שעברו אלינו בירושה מבני דודים רחוקים, וכך גם נראו.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

לא ציפינו כלל ליותר מכך, היה ברור שאלו התחפושות המלהיבות ביותר.

אבא היה מתבדח עם כל ילד על התחפושת שלו ונותן להבין שמה שיש זה הטוב ביותר שיכול להיות.

 אינני זוכרת שאי פעם התלוננו על התחפושת ורצינו אחרת. תמיד הרגשנו ברי מזל.

סעודת פורים שבושלה על ידי אימא הייתה גולת הכותרת. כל השנה חיכינו לסעודה שבה היו משתתפים כל בני המשפחה המורחבת. דממה הייתה משתררת ברגע שאבא התחיל לשאול את החידות שלו. חידות הפורים, מתוך המגילה.

היו חידות שנוספו בכל שנה, אבל רוב החידות חזרו על עצמן משנה לשנה, ובכל פעם התענגנו עליהן מחדש. אבא שואל, כולנו עונים בערבוביה, וזה לא נגמר עד סוף הסעודה.

אבא  אהב לשיר ולרקוד לכבודה של תורה. גם בפורים הוא הפליא בשיריו השמחים, ואי אפשר היה לעמוד מנגד ולא להצטרף לשירה האדירה.

אבא נפטר בשנה שעברה, אבל כמעט עד שנה זו, היינו מגיעים לבית ההורים לסעודת הפורים. הסעודה הייתה כבר הרבה יותר גדולה, אבל לא אמר אדם 'צר לי המקום בבית הזה'. האוכל היה בשפע, כי כך היו רגילים להכין בביתנו. ואבא, שישב בראש השולחן, לא פסק מלשאול חידות את הילדים והנכדים, ואפילו את הנינים, וכולם יחד משיבים ועונים ונהנים, ויחד עם זאת שרים בקול רם, ורוקדים במלוא המרץ.

מוצאי פורים לא היה מוקדש להשבת הבית על כנו. עדיין לא היינו מסוגלים להיפרד מהיום המופלא הזה, שהיה גדוש בשמחה, בהשתובבות ובהנאה, ובכל זאת, מלא באור של קדושה.