הטור המאויר לפרשת תרומה: וואוו, אתם יודעים ליד מי אני עומד?!

נאלצתי להתאשפז בבית חולים עקב מחלה. ברוך ה', הבראתי, ונתנו לי עוד יום להתאושש בבית החולים.

השתגעתי פה. אני כבר מכיר את כל הרופאים בכל המשמרות! הלילה הגיע, ורמת השעמום שלי הרקיעה שחקים. אולי נחפש איזה ספר תורני? אולי נמצא משהו יהודי בבית החולים הזה? בעודי הולך במסדרונות ומחפש, שמעתי קולות מהעבר. קרן אור מהפנטת שמשמיעה קולות משכה אותי אליה כמו מגנט. זה נראה כמו טלוויזיה. קולות נשכחים הדהדו לי באוזניים... זה היה משחק כדורסל של מכבי תל אביב. "אל תלך לשם, אל תיפול! תחפש מראה, תחפש מראה". "תראה איך אתה נראה!", אמרתי לעצמי, "אתה לא קשור לזה כבר". אבל לא יכולתי. זה היה חזק ממני. בדקתי את השטח וראיתי שאף אחד לא רואה אותי.

נעמדתי מאחורי הקיר וראיתי בשקיקה את המשחק. המקום שהייתי בו היה רחוק מאד, אז התקדמתי כמה צעדים לעבר הטלוויזיה. תוך עשר דקות מצאתי את עצמי עם פיצוחים, יושב בשורה הראשונה של הכיסאות וצועק "יאללה מכבי!".

הייתי באטרף בלתי נשלט. איזה משחק מותח. כמה שניות לסיום, נקודה הפרש למכבי. מתח עצום. ואז נפתחה הדלת של המעלית, ומי יצא משם? הרב שלי. הרגשתי שהוא עשה לי "פסק זמן".

קפאתי במקום. זו היתה אחת הפדיחות הכי גדולות שהיו לי בחיים. לא ידעתי מה להגיד.

"הרב, זה לא מה שאתה חושב... עברתי בדיוק לקנות פחית מהמכונה ו...".

די! אילו תירוצים עלובים יש לי. "הרב, אני מצטער. נפלתי...".

"זה בסדר", אמר לי הרב, "כולם נופלים לפעמים. צריך רק להודות על האמת. וצריך גם לדעת לקום, כי הכל הבל הבלים, יש רק הקדוש ברוך הוא". "אתה צודק, הרב. איך אומרים:

יאללה מכבי" (מי כמוכה באלים י').

השורה התחתונה:

"וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ"

כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו עליו תלמידיו... אמרו לו: רבנו, ברכנו! אמר להם: יהיה רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם... אמרו תלמידיו, זהו? זה הכל? אמר להם, הלואי!

אך... כואב כמה שהוא צדק.

ובכן, את חטאי אני מזכיר היום. לפני כמה ימים הלכתי לבדיקה שגרתית בקופת חולים עם אשתי ובני התאומים שנולדו לנו בעז"ה במזל טוב לפני כמה חודשים. עמדנו בתור כמו דוסים טובים ומנומסים. ואז זה קרה... לפתע נעמד מאחורי בתור גיבור ילדותי, שחקן כדורגל מפורסם מאד. הפניתי את ראשי אחורה לשאול את אשתי משהו, וראיתי אותו מאחורי כמו שמעולם לא ראיתי אותו, כל כך קרוב... לרגע חשבתי שאני מדמיין, וחזרתי עשרים שנה אחורה. הלב שלי צנח כמה קומות למטה מרוב התרגשות. הוצאתי מהר את הנייד כדי להתקשר מהר לחברים, "וואוו, אתם יודעים ליד מי אני עומד?!".

נעצרתי... והבנתי שאין לי כבר בכלל חברים שיודעים מי זה בכלל!

איך הם לא יודעים? רציתי לצעוק!

ואז נהיה לי שחור בעיניים...

לאחר שכרון חושים קצר תפסתי את עצמי.

ליד מי אני עומד? ליד מי?! ה' יעזור לי. מי הוא בכלל? איזה מצווה הוא עשה היום? איזה גמרא הוא סיים? על איזה מידה הוא עבד? רציתי לבכות. איך התרגשתי ממנו ככה? מתי הרגשתי כאלה דפיקות לב בתפילה, בלימוד, בראש השנה?

לצערי, אני ממש לא זוכר.

כבר נאמר איפה שהוא "לא כל הנוצץ זהב". לא חוכמה להיות רק נוצץ מבחוץ: פרסום, מכוניות, כסף, כסף, כסף... ונהפוכו, הרי כל תכלית עבודת ה' היא קודם כל לעבוד על הפנים, "וציפת אותו זהב טהור מבית". וכאשר נבריק וננקה את תוכנו, אז ה"ומחוץ" יעשה מאליו.