פרשת תרומה: אם אתה לא מעשן, למה בקשת סיגריה?

"יש לך סיגריה?", ביקש זעליג מעובר אורח. הלה נענה בחפץ לב, והושיט את החפיסה לזעליג, שנטל סיגריה ופנה ללכת.

"היי", קרא אחריו האיש, "אתה לא צריך אש?".

"לא", משך זעליג בכתפיו. "אני לא מעשן".

- "אתה לא מעשן? אז למה ביקשת סיגריה?!".

"מהעישון נגמלתי", השיב זעליג בשלווה, "מה'שנור' - עוד לא"...

* * *  

בחמישה מקומות חוזרת התורה על כלי המקדש, תפקידם והעיצוב המדויק שלהם עד לפרטי הפרטים. הכלי ששכן במקום הקדוש ביותר, קודש הקדשים, היה ארון הברית. אחד מציוויי התורה אודות הארון הוא: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו".

את הטעם בדרך הפשט למצוה שאין להסיר לעולם את בדי הארון ממנו, מבאר ספר "החינוך" (מצוה צ"ו) בשרשי המצוה: "על כן נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון... במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום ייפול ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן".

בדרך הרמז נביא רעיון שנאמר על ידי רבי מרדכי קמינצקי, בהקדמת מעשה מפורסם: לאחר מלחמת העולם השנייה התברר שאלפי ילדים יהודיים נמסרו לאימוץ ושמירה בבתי הגויים באירופה. חלק מהילדים שנמסרו לאותן משפחות גויות, הועברו זמן קצר לאחר מכן לידי המנזרים באזור, זאת לבד מילדים שנמסרו בלית ברירה מלכתחילה לרשות המנזרים למען יינצלו מגזר דין מוות.

אחד הרבנים בדור ההוא (ישנן שתי גרסאות מי היה אותו רב. המעשה מפורסם ורווח אודות רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז'; אך יש המייחסים אותו לרבי אליעזר סילבר הרב מסיניסיטי) עשה מאמצים רבים כדי להשיב ילדים רכים אלו לחיק אמונת אבותם.

באחד הימים נודע לרב על מנזר בו שוהים מאות ילדים יהודיים שנמסרו בזמן המלחמה. הרב פנה לדבר עם ראשי המנזר, שהכחישו מכל וכל את הדבר. לאחר שהרב שידל ושכנע, איים והראה נחישות, החליטו הללו להציב בפניו מחסום בלתי עביר: "אנו נְכנֵס את ילדי המנזר כולם (למעלה מאלף ילדים) בחדר גדול. אתה תיכנס ותגיד מה שתרצה, במשך דקה אחת בלבד! כל ילד שתצליח להוכיח את יהדותו במשך דקה בודדת זו – תוכל לקחתו עמך".

הרב הסכים, והילדים נאספו. הרב עלה על כיסא והחל לבכות בדמעות רותחות. מנהמת לבו הרותח זעק במלוא ריאותיו: "טייערע קינדערל'ך (- ילדים יקרים), שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' א-ח-ד!"...

דממת מוות השתררה לשנייה, ולאחריה מאות ילדים רצו לזרועות הרב בזעקה אחידה להפליא: "מאמע! מאמע!"...

עד כאן המעשה, וכאמור, הוא ידוע ומפורסם. אלא שהרעיון בו השתמש הרב בסייעתא דשמיא מופלאה העומדת למי שמוסר נפשו למען הקב"ה, הוא התבססות על חוויית הילדות הטבועה בנפשם של הילדים. הניגון, הצליל, החמימות היהודית. הם אלו שטלטלו את נפש הילדים הרכים, והשיבום באחת לחיק היהדות.

פעמים רבות נשמעות בתוכנו תהיות, הרהורים בקול מהוסס, לא מבין: מנהג זה, על שום מה? הקפדה זו על פרט לבוש כזה או אחר, גדר שנגדרה על ידי רבנים ומורים ועוד ועוד דוגמאות, שהצד השווה שבכולן הוא שאינן הלכה למשה מסיני, אינן מופיעות בשולחן ערוך ואף נראות לעתים כחומרא מיותרת, לפחות נכון להיום.

* * *

אם נשוב למשל שלקחנו מבדי הארון, הרי שיש לנו כאן רעיון נפלא המתיישב על הלב: בדי הארון הנם מקלות, עץ מצופה זהב. התורה יכולה להתקיים גם בלעדיהם, ספר התורה אינו קשור דווקא לבדי הארון, ואף הארון עצמו יכול להינשא ללא הבדים.

את זאת למדים אנו ברמז מציווי התורה: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו", אף אם אינך מבין. אף אם נראה לך מוזר שאסור להסיר את הבדים במשך למעלה משלוש מאות שנה שישב הארון בקודש הקודשים בחניה הארוכה של המשכן בשילה.

גם מי שחלילה "נגמל מהעישון" עצמו, יגלה שההקפדה על המנהג היא כחוויית ה"שנור" הטבועה בו. כדברי ספר "החינוך" שנבארם ברמז: כאשר צריכים לצאת לדרך במהירות, כאשר הנפש אינה פנויה להיות מיושבת דיה, הניגונים, המנהגים, הקולות והחוויות, הם שהופכים להיות "בדי הארון" לעת מצוא, לשאת בהם את התורה הקדושה עמנו לכל מקום.